משה פינצוק

הרב ד”ר משה פינצ’וק
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ”ט – תשס”א)
כיום ראש בית המדרש המכללה האקדמית נתניה

 

איסור רכילות- גדולה עבירה לשמה?

בתכנית “טובה חכמה עם נחלה” שבבית המדרש במכללה האקדמית נתניה, מרצים מדי שבוע אנשים מובילים בחברה הישראלית ומשתפים את הסטודנטים בשאלות אתיקה או הלכה עמן התמודדו במסגרת עבודתם. לאחרונה הרצה שם איש התקשורת מיכאל טוכפלד. הוא התייחס לכמה בעיות הלכתיות שבהן נתקל העיתונאי בעבודתו ובהם עניינים הקשורים בלשון הרע ורכילות היוצרים מתח מתמיד בין יסודות המקצוע ותפקידי העיתונאי לבין שאיפתו למלא את תפקידו כראוי. התקשורת מהווה אחד הכלים הבודדים שיש להם כח הרתעה ויכולת להניע תיקוני עוולות בחברה. דבריו מעוררים שאלה יסודית בנוגע לאיסור רכילות.

במסתו “רעיונות על התפילה” כותב הגרי”ד סולובייצ’יק כי יש גאולה גם בתחום ההלכה. יש הלכות שהם, כביכול, בגלות במשך דורות עד שבא אחד מחכמי ישראל וגואל אותן. הלכה אנונימית שהסתתרה בקרן זוית, שהאדם דש בעקביו, מתחילה לפתע לנוע מן הפריפריה אל מרכז המחשבה ההלכתית. בזמנו, גאל הרמב”ם את התפילה והעמיד אותנו על הנקודה המרכזית שבה, “עבודה שבלב” ועל משמעותה. בעת החדשה, גאל הרב ישראל מאיר הכהן מראדין את איסורי לשון הרע ורכילות. ספרו “חפץ חיים”, העמיד איסורים אלו במקום מרכזי בתודעת החברה היהודית. כיום כל תלמיד ישיבה ובת אולפנה מודעים לחומרת איסורים אלו וללשון החריפה שנקט הרמב”ם (הל’ דעות ז, ב­ו) על אודותם:

“רכיל… אף על פי שהוא אומר אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד… והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאמר אמת… על זה הכתוב אומר יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות… אלו בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם כל שכן לישב עמהן ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד”.

מאידך, מחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים מגלים כי הרכילות ואף לשון הרע יש להם תפקיד חיוני וחיובי בכל חברה (ראו לדוגמה בפרק על רכילות בספרו של שמואל היילמן,Synagogue Life . לרכילות תפקיד להורות וללמד מהם ערכי החברה משום שהיא משקפת נאמנה את דעת החברה. לא רק תוכן הרכילות חשוב כי אם גם ההערכות הנלוות אליו. שני אלו, התכנים והערכותיהם משמשים גליון הערכה לדעת מהם ערכי החברה בו חי האדם, אמות מידותיה, ומה מצופה מחבריה. לכל פיסת רכילות מתלווה אזהרה אילמת, “עליך לנוהג כך”, “השמר מלעשות כמוהו”. גדולה מזו, לרכילות גם תפקיד בלעדי ככלב השמירה בחברה, הרכילות הוא הדבק המוסרי של החברה. ללא מורא הפרסום והגילוי, אנשים עלולים לפרוק כל עול ולהתנהג ככל העולה על רוחם.

לאור הבנת תפקיד הרכילות כמורה ושומר על ערכי מוסר והתנהגות בחברה, מתבקשת השאלה כיצד יתכן שהתורה אסרה את הרכילות באופן כה גורף ועם סנקציות כה חמורות? הלוא אלמלא מורא רכילות איש את רעהו חיים בלעו? קודם לכן הובאו דברי הרמב”ם כי הרכיל מחריב את העולם. אך המחקר האנתרופולוגי-סוציולוגי מראה כי ההפך הוא הנכון?

כיוון לפתרון בעיה זו טמון בהבחנה בין הפרט לכלל. האיסור לרכל נאמר אל הפרט; תופעת הרכילות (לא משנה מי המרכלים) היא זו שמועילה לחברה. הרמב”ם (הלכות תשובה ב, ה) הציע הבחנה זו בפתרון שאלות דומות לנידון שלנו:

“והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו”ם ולמה נפרע מהן? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו”ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם… וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם”.

לאור הבחנה זו מצבו של העיתונאי, שקולו נשמע לחברה כולה, עדיף מיחיד המרכל שתרומתו לרכילות כתופעה חברתית מזערית. ומכאן גם חשיבותו הרבה של התפקיד והאחריות הכבדה המוטלת על כתפיו של העיתונאי לדעת לשלב היטב בין האיסור הגדול למצווה גדולה לא פחות.