הרב בעז גנוט
לשעבר ראש בימ”ד בסנט לואיס
לשעבר מנכ“ל תורה מציון
כיום מנהל אגף הנישואין ב”ארגון רבני צהר”

 

תיאור המעבר של בני ישראל את ים סוף, שהוא הסיפור המרכזי בפרשת בשלח, מהווה נקודת שיא במנהיגותו של משה. האתגרים המנהיגותיים של משה היו רבים. חלקם מתועדים בהרחבה וחלקם בתמציתיות ויש להניח שחלקם לא תועדו כלל. אני מבקש להפנות את המבט למילה אחת שעשויה ללמד אותנו הרבה על האופן שבו צריך לקרוא מה שנכתב על מנהיג:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר … (שמות טו, כב)

הלשון בו משתמש המקרא הוא לשון חריגה משום שבכל מסעות בני ישראל שהיו, כמו גם אלה שיהיו, התיאור הוא של העם נוסע ולא שמשה מסיע. פרשני הפשט שמו לב לכך וקבעו: “הסיען בעל כרחם” (רש”י).

מה שמפתיע בזה הוא שמילים אלו נכתבות מיד לאחר שירת הים בו הודו ושבחו בני ישראל את הקב”ה על מה שאירע להם בים סוף, ושבעקבותיו קובע המקרא:

“…וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” (שמות יד, לא). אמונת בני ישראל במשה צריכה היתה לבוא לידי ביטוי בציות להוראותיו, מה שהיה מייתר את הצורך של משה להכריח את העם ליסוע. מדוע, אם כן, זה קרה?

חז”ל מציעים מגוון אפשרויות, נביא שלוש מהם:

“שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים … לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.” (רש”י)

“ר’ יהודה אומר: אמרו ישראל באותה שעה: כלום הוציאנו הקב”ה ממצרים אלא בשביל ה’ דברים, אחת לתת לנו ביזת מצרים, שנית להרכיבנו על ענני כבוד, ג’ לקרוע לנו את הים, ד’ להפרע לנו מן המצריים, ה’ לומר לפניו שירה, עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים, והרכיבנו על ענני כבוד, וקרע לנו את הים, ופרע מן המצריים, ואמרנו שירה לפניו נחזור למצרים.” (שמות רבה פרשה כד)

“אמר רבי שמעון: באותה שעה שישראל היו עומדין על ים סוף והיו אומרים שירה התגלה הקב”ה עליהם וכל מרכבותיו וצבאיו כדי שידעו ויכירו את מלכם שעשה להם כל אותם ניסים וגבורות וכל אחד ואחד ידע והסתכל מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי עולם … באותה שעה אמר משה לקב”ה: בניך מחמת תשוקתם הגדולה להסתכל בך לא רוצים לנסוע מהים” (זוהר פרשת בשלח דף ס עמוד א)

כל אחד מן המקורות מציע הסבר אחר לשאלה שהעלינו. רש”י מביא שבני ישראל רצו להמשיך את ביזת מצרים, שהיא חלק מן התכנית המקורית של הקב”ה להעשיר אותם עם צאתם ממצרים (ראה בראשית טו, יד). מדרש רבה מביא שהם רצו לחזור למצרים משום שהם סברו שתכלית כל הדברים היא הסרת עול השעבוד של מצרים, וזה התממש בשלב זה. הזוהר מביא שהם נצמדו לחוויה הרוחנית החד-פעמית אותה חוו על הים ולא רצו לזוז ממנה.

לא יהיה זה מופרך לטעון שריבוי הסיבות מלמדות על ריבוי סוגי האנשים שיצאו ממצרים, וכל אחד מטעמו הוא ביקש לא להמשיך אל המדבר למרות הוראתו של משה לעזוב את ים סוף. הסירוב טופל ע”י משה בדרך שאינה מפורטת, אך כנראה שהייתה כזאת שנתנה מענה לכל (או לרוב) הנימוקים שנטענו כנגד הנסיעה.

את כל הדרמה הזאת לא מפרט המקרא, גם לא ברמז, אלא במילה קצרה וחדה הוא מספר לנו: “וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף …”, מתוך הנחה שעין חדה תשים לב לשינוי ותחפש את ההסבר לו. וכך, רגע דרמטי שבו נדרשה מנהיגות של משה מול העם נשאר חבוי ורב בו הנסתר על הנגלה.