unnamed (1)

הרב יעקב נגן

ר”מ בישיבת ההסדר עותניאל
 

החיים כציור

מעשה בצייר שגמר בלבו ליצור את יצירת המופת של חייו. אף שבתקופתו היה מקובל לצייר דיוקנאות של אנשים רמי מעלה, הצייר חשב שיהיה מעניין יותר לצייר לא את דיוקנו של המלך כי אם את דיוקן סוסו. זמן רב שקד על ציורו, והנה הגיע היום הגדול והמלאכה הושלמה. כמו כל אדם, גם הצייר אהב לשמוע מילות שבח, ולכן החליט לתלות את הציור על כתלי ארמונו של המלך ולהמתין למחמאות. לאכזבתו, חלפו האנשים על פני הציור וכמעט שלא הפנו אליו מבט, לא התבוננו בו ולא התפעלו ממנו.

כאשר לא יכול היה להתאפק עוד, ניגש לאחד האנשים ושאל לדעתו על הציור. “צר לי”, השיב האיש במבוכה, “אינני יכול לראות את הציור משום שסוסו של המלך מסתיר אותו”. הצייר הבין מיד את הבעיה וגם הבין את שהיה עליו לעשות. הוא ניגש אל הציור, חתך אותו והעמיד את שני חלקיו במרחק כמה סנטימטרים זה מזה. או אז הבינו הכול שזהו ציור, הביטו בו והתפעלו ממנו.

דרך משל זה הסביר הרב שלמה קלוגר את האירוע המרכזי בפרשת בשלח, קריעת ים סוף. במציאות של חיינו הגלוי הוא נסתר – אנחנו מצפים לראות את מה שאנחנו רגילים לראות, ולכן איננו רואים את הדברים לאשורם.

מה אנחנו קולטים מתוך המציאות שסביבנו? מה מתוך כל הפלא העצום, היופי הנשגב והחכמה של הבריאה הגלויים לעינינו בכל רגע נתון נקלט באמת בחושים שלנו? כל כך מעט. אנו קהי חושים למול כל זה, משום שאנו רגילים לראות את זה. ההתרגשות שחווינו כילדים מכל דבר שסביבנו קהתה עם השנים, וכיום איננו מתפעלים יותר ממה שעינינו רואות. זו הסיבה הראשונה שבגללה המציאות האמתית נסתרת מאתנו. היא שם בכל שקיעה יפה, בכל ילד שנולד ובבריאות המפעמת בעורקינו, אך עינינו טחו מראות.

סיפורו של הצייר מכוון אותנו בראש ובראשונה להתגבר על הטעות הראשונה, שבה אין אנו מבחינים ביצירה וממילא גם לא ביופיים של החיים ושל העולם. הסיפור מכוון אותנו לראות בעיניים חדשות את היופי הזה, להבין שהעולם כולו הוא יצירת אמנות ולהתרגש ממנו.

ההרפתקה של החיים, כפי שניסח זאת מרסל פרוסט, איננה גילוי ארצות חדשות אלא התבוננות בארצות הישנות בעיניים חדשות. השלב הבא הוא להבחין שליצירה יש גם יוצר, לדעת שאלוהים נוכח במציאות, בבריאה: ביפי הים וגליו, בעצמת ההרים ובחִנו של הטבע, וכפי שניסח זאת התלמוד “אין צייר כאלוהינו” (ברכות י ע”א). מה יכול לסייע לנו להתבונן ולעורר אותנו לראות את המציאות הנסתרת? שינוי המציאות או שבירתה. קריעת הים אפשרה לנו לראות את הים, ועוררה בנו הרצון לשיר לאלוהים שיר הלל, את שירת הים. הקריעה השיבה לנו את הפליאה מן הטבע, את ההשתוממות למולו.

את המשל הזה שמעתי בהספד על אילנה בלידשטיין ז”ל, אישה יקרה שחייה היו קצרים אך עשירים ומלאי משמעות. המספיד (יונתן בילט) קישר זאת ליכולתה להתרגש ולהתפעל באמת מהמפגש עם כל אדם ועם כל רגע בחיים. בסוף דבריו ציין שהקדיש שאומרים על הנפטר אינו עוסק ישירות במוות, אלא פותח ב”יתגדל ויתקדש שמיה רבה”. נראה שהסיבה לכך היא שהעמידה מול המוות מחדדת את היכולת להתבונן בחיים ולא להתייחס אליהם כאל דבר המובן מאליו. מוות של אחר הוא הזדמנות לצאת מן השגרה ולהתבונן בחיים באמת. כך, על ידי ההתבוננות בחיים וההתפעלות מהיצירה האלוהית, מגדילים את שם האלוהים בעולם.

התובנה במשל זה יקרה לי מאוד, משום שהיא מכוונת אותי להבחין ביופיו של העולם ובזיוום של החיים ולהבחין בנוכחותו של אלוהים בהם. אם בפרשיות קודמות מצאנו התייחסות אל החיים כאל סיפור, הרי שבפרשתנו הם נדמים לציור.

אלוהים ואסתטיקה

כשהפסל הישראלי דניאל כפרי יצר את אחת היצירות החשובות בחייו, הוא ציפה לתגובות ולביקורת, אך הן לא הגיעו. התעלמות זו תסכלה אותו, והוא שיתף בתסכולו נוסע שאסף ברכבו. במהלך הנסיעה ביטא כפרי את אכזבתו ממה שבעיניו הייתה כפיות הטובה של החברה הישראלית כלפי אמניה. במשך כל הנסיעה שתק הבחור והקשיב. בבואו לצאת מהאוטו, פנה לכפרי ואמר לו: “אתה מתלונן על כפיות הטובה של האנשים כלפיך. כלום אתה אסיר תודה לאלוהים על שהעניק לך את חייך?” לימים סיפר כפרי שהיה זה רגע מכונן בחייו, שבעקבותיו החל בתהליכי חזרה בתשובה. אנקדוטה זו דומה למשל הצייר ודיוקן הסוס מצד הדרישה מהאדם להתבונן לעומק ביצירה שבעולם, אך יתר על כן: אצל כפרי הוליד הסיפור תובנה שהיא למעשה היסוד של המשל הקודם. בתיאוריית ההתפתחות של דרווין, שבה החזק שורד, אין הסבר לשפע האסתטיקה שבעולם וליופיו העצום. כפרי, בהיותו אמן, יודע עד כמה קשה ליצור אסתטיקה ויופי. זיוו של העולם הוא ההוכחה שלו למציאותו של אלוהים. איני יודע אם זו ההוכחה המשכנעת ביותר לקיומו של אלוהים, אך מכל מקום נראה שהיא היפה שבהן.