הרב ידידיה נוימן
ראש כולל מונטריאול

הטוב הצפון בכל דבר

חומש דברים שאנו נמצאים בעיצומו מכונה בידי חז"ל 'משנה תורה', במשמעות שבחומש זה ישנה חזרה על מה שכבר נאמר. אך חזרה זו אין בה רק ממין הסיכום או התמצות.
בפסוקים הראשונים של הספר מתואר כי 'הואיל משה באר את התורה' ונדמה שבמילה 'באר' מונח יסוד גדול.

הרב קוק בהקדמה לספר עין אי"ה מבחין בין שני מונחים – פירוש וביאור. למונח 'פירוש' הרב מייחס את מלאכת ההסבר וההנגשה של מה שנאמר. מלאכת המפרש היא להסביר ולקרב את הכתוב אל הלומד. לעומת זאת, מלאכת הביאור היא מלאכה שבה המאמץ הוא לדלות מן הנכתב רבדים עמוקים, נוסף על מה שגלוי לעין. כעין ההבדל בין בור מים שעיקרו איסוף מי הגשמים שניחתו מלמעלה לבין באר המים ממנו יוצאים כל העת מים זכים המפכים כל העת בחריצות ממעבי האדמה.
אם כן נדמה שכעת, בשנת הארבעים ועל סיפה של הכניסה לארץ החיים, משה רבינו צולל לעמקם של הדברים. חוצב אל שורשי הציוויים ואל תנועות החיים העמוקות ביותר ודולה משם קומה חדשה. קומה של משנה תורה שמאירה באור חי את המפעל הגדול של עם ישראל, להיות אומה שמנכיחה בחייה ובתולדותיה את שמו ורצונו של ה'.

בגלל האופי המיוחד של ספר זה, ספר שעיקרו לימוד מחדש שלא מתרחש בו הרבה במישור הסיפורי, אנחנו נתקלים בו בתופעה שמעלה קושי פרשני גדול והוא חוסר הקשר הברור שבין הפרשות ההלכתיות השונות המופיעות בו. כך בפרשתנו, פרשת כי תצא, מצאנו כמה רצפים שחז"ל הבינו שעומד מאחריהם קשר פנימי נסתר. כך למשל חז"ל הסבירו כי סופו של האדם שנושא אשת יפת תואר שישנא אותה ודבר זה מוביל לאיסור להפלות בין בן אהובה לבן שנואה. בכך חז"ל מלמדים אותנו שעל אף הנראה מהפשט, אין דעת התורה נוחה מהדין של אשת יפת תואר.

אך מיד אחר כך מצאנו רצף נוסף של הלכות שבמבט ראשון הקשר ביניהן אינו ברור והמדרש מבאר אותן בביאור נפלא:
זה שאמר הכתוב (משלי א) 'כי לוית חן הם'..
דבר אחר, מהו כי לוית חן?

אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך. אם עשית לך דלת – המצות מלוות אותך, שנאמר: 'וכתבתם על מזוזות ביתך'. 
אם לבשת כלים חדשים – המצות מלוות אותך, שנאמר: 'לא תלבש שעטנז'. 
אם הלכת לגלח – המצות מלוות אותך, שנאמר: 'לא תקיפו פאת ראשכם'.
ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה –  המצות מלוות אותך, שנאמר: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו' 
ואם זרעת אותה – המצות מלוות אותך, שנאמר 'לא תזרע כרמך כלאים'.
ואם קצרת אותה – המצות מלוות אותך, שנאמר 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה'.
אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך – המצות מלוות אותך. מנין?
שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך. (דברים רבה, כי תצא, ו,ג)

במדרש זה חז"ל מאירים לנו את ההבנה שאנו מסובבים במצוות כל העת. התיאור הכביכול אקראי ומפוזר של שלל מצוות וציווים בבית, בשדה ובבגד מקבלים מובן עמוק של מפגש תמידי עם שם ה'. לכל מקום אליו האדם הולך – הוא נמצא בציווי מתמיד.

לעיתים ניתן לראות באינטנסיביות הזו מעמסה ואולי אפילו מטרד. יתרה מכך, אולי אפילו ציפייה גבוהה מדי שהאדם נידון להיכשל בה. וכי ישנו בשר ודם שיכול באמת לעמוד בהר ציפיות שכזה?
המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פרק ה) מעורר את השאלה הזו סביב המימרא המפורסמת 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. איזה זכות היא זו לעם ישראל בריבוי התורה והמצוות? הרי כל ציווי פירושו עוד ציפייה וממילא היא יכולה להוות מקור נוסף לאכזבה ואף לריחוק מהקב"ה. האם לא היה עדיף שנסתפק בהרבה פחות מצוות וכך נוכל ביתר קלות לעמוד בציפיות מבלי לצבור עוד ועוד כישלונות? 
תשובת המהר"ל היא שיש לראות בריבוי המצוות ריבוי אפשרויות למפגש. כל מצווה ומצווה היא אופציה לחיבור והארה, כמעין איתות ממעמקי האדמה שתחת החלקה הזו מונח אוצר.

השפת אמת בפרשתנו (תרמ"ג) הולך בדרכו של המהר"ל ומעמיק את תפיסתו עוד יותר לאור המדרש שהבאנו קודם. הוא מלמד שהמצוות הן כעין תכשיט נהדר בו האדם מתקשט לאורך ימי חייו. כל מצווה ומצווה שהאדם מקיים בעולם היא עוד אבן טובה שחולצה מבעד לאדמה. בכל מקום מונח הטוב האלוקי אך בקיום המצווה האדם הוציא דבר זה מן מן הכוח אל הפועל ובכך קישט את העולם ביופי נהדר, ממש כדברי הפסוק במשלי (א,ט) המצוטט בראש המדרש 'כי לווית חן הם לראשך וענקים לגרגרותך'. כל מצווה ופעולה שהאדם פועל בעולם היא תרומה נוספת לתהליך העקבי של גאולת העולם מן המחשך.
תהליך זה, מלווה בעמל ומאמץ רב ומתמיד אבל הוא התנאי הבסיסי להישג כל שהוא. כבר בבריאת העולם ראינו שההגעה ל'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד' מגיעה רק אחרי העמל והמאמץ של ששת הימים שקדמו. מאמץ שמסתיים בטובה המיוחלת של 'ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו'.

אין סיבה לחשוב שהקדושה והברכה יחולו לולי כך שאנחנו נעמול לחשוף ולהופיע את כל אותו הטוב הגנוז במציאות. אכן, מובטח לנו שהטוב הזה אכן גנוז שם – כל שעלינו לעשות הוא להיות רגישים וקשובים לכל אותם אוצרות חבויים ובעמל נצליח גם להוציא אותם אל האור.

על סף הכניסה לארץ משה מעמיד בפני עם ישראל את האתגר הגדול של חיי היחיד והאומה, אתגר שמכאן והלאה יכתיב את כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל ככלל וכל אדם ואדם בפרט. הפירוט המדוקדק והמפגש התמידי עם המצוות אמור לתת בידינו בטחון בכך שבכל מקום נסתר אותו טוב אלוקי וממילא איננו כאן לבד.
האדם יכול תמיד לשאוף ולהתקדם מעלה. כל שעליו לעשות הוא לדייק בתוכו ובכוחותיו והוא ימצא בהם ברכה גדולה. ברכה מלאת עושר ואושר, 'ברכת ה' היא תעשיר'.