הרב נחמייה טיילור
יועץ תורני של תורה מציון
ר”מ בכולל ובמדרשה של אוניברסיטת בר אילן

 

המסרים של שבת זכור

המשנה ברורה מביא מחלוקת אודות מי שצריך לבחור בין שמיעת פרשת זכור במנין לבין קריאת מגילה במנין. דעת תרומת הדשן היא שקריאת פרשת זכור בפרשת כי תצא היא מן התורה וצריך לקוראה במנין. לעומת זאת, בקריאת מגילה לפי רוב הפוסקים אין צורך במנין. המג”א טוען שבקריאת התורה בפורים בסוף פרשת בשלח מוזכרת המלחמה של עם ישראל נגד עמלק, לכן עליו לבחור להיות במקום שיש בו מנין בפורים כי הוא יכול לצאת ידי חובת שניהם.

המשנה ברורה תמה על דברי המגן אברהם, שאמנם, הסיפור של המלחמה עם עמלק הוזכר בפרשת בשלח, אך המוטיבים המרכזיים שהוזכרו בפרשת כי תצא אינם מוזכרים שם. המשנה ברורה מצטט את הרמב”ן, שלדעתו עיקר המצוה היא אינה זכירת המלחמה עם עמלק כפי שתואר בפרשת בשלח, אלא להפנים בתוכנו את מעשיהם הרעים בכדי למחות את שמו ולהעביר את המסר הזה לדורות הבאים: “ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע”.

מחדש הרמב”ן, שכמו שיש מצוה של “והגדת לבנך” בליל פסח, כך יש חובה לספר לילדינו את הרשעות של עמלק ואת החובה למחות את שמו. ממשיך הרמב”ן שם וכותב: “וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואף על פי שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם”. מוטיב זה של העברת מסרים מדור לדור מופיע פעמים רבות במשנתו של הרמב”ן. לדעתו זהו תוכן כל הזכירות, היינו, הזכירה היא לא רק לאדם הזוכר אלא הזכירה היא בכדי להמשיך מסורת זו דור אחר דור ולהשריש בהם את הזכירות הללו כדי שנכיר בגודל הרשעות והסכנה שבה ולדחות הרשעה מלבנו.

הרמב”ן עצמו הסתפק איך הקב”ה רצה שנבצע את הזכירה הזאת. האם הזכירה היא אישית כמו בליל בפסח או הזכירה היא ציבורית על ידי קריאת התורה ברבים. אך ברור לו שזכירת מעשיהם הרעים והעברתה לדורות הבאים ולמחות את שמו היא המצוה מן התורה. על פי תפיסת הרמב”ן צדק המשנה ברורה שמצות הזכירה הוזכרה רק בפרשת כי תצא ולכן צריך מנין לקריאת פרשת זכור.

אפשר להסביר את דעת המגן אברהם שיוצאים ידי מצות זכירת עמלק בקריאת הסיפור של פרשת בשלח על פי דברי הרמב”ם בספר המצוות. כך הוא כותב: “והמצוה הקפ”ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק… ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו”. הוא חזר על המשפט הזה גם בלא תעשה נ”ט: “וכבר בארנו במצות קפ”ט ממצות עשה לזכור מה שעשה לנו עמלק ולחדש שנאתו”. הרמב”ם השתמש במושג חדש בביאור מצות זכירה והוא הפנמת השנאה. המצוה לעורר את השנאה התהומית לעמלק נעוצה בשנאת הקב”ה לעמלק, “מלחמה לה’ בעמלק”. כתב רש”י שם: “נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם”. בפרשת בשלח מסופר על גילוי שנאתו של הקב”ה לעמלק, ומתוך כך גם עלינו לבטא את שנאתנו לעמלק וכל שנה ושנה דורשים מאתנו לחדש את השנאה הזאת כלשונו של הרמב”ם. תובנה זו מאפשרת לנו להבין את דעתו של המגן אברהם שגם בקריאת סיפור עמלק בפרשת בשלח אדם יוצא חובתו בקריאת פרשת זכור כי סוף כל סוף פרשה זו היא המקור והבסיס לשנאה שלנו לעמלק.

שתי הבנות נאמרו במצות זכירת עמלק, דעת הרמב”ן היא להשריש בנו ובדורות הבאים את רשעות של עמלק וחובת מחייתו, ודרישה זאת נמצאת בפרשת כי תצא כדעתם של התרומת הדשן והמשנה ברורה. דעת הרמב”ם היא שהמצוה היא להפנים את השנאה לעמלק ותובנה זו נמצאת גם בפרשת בשלח וכדעת המגן אברהם.