unnamed

הרב מאיר קץ

שליח לשעבר במלבורן (תש”ס)
כיום מחנך בישיבת נחלת ישראל, ישיבת תורנית-תיכונית, במגדל העמק
 

הציץ – מטרת הכפרה

מטרת הציץ

פרשתנו מדברת על עשיית בגדי הכהונה. אחד מבגדי הכהן הגדול, שלמעשה איננו ממש בגד, הוא הציץ, שלא היה אלא טס של זהב עליו חקוקים שני מלים – קדש ל-ד’. כאמור הוא איננו ממש בגד, אז מהו תפקידו?

לציץ גם תפקיד מיוחד, וגם ציווי מיוחד ביחס לכהן גדול הלובשו. התורה אומרת “ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל…והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד'”. על פסוק זה יש לשאול מס’ שאלות:
א . מהו בדיוק העוון אותו הוא נושא?
ב. כיצד יתכן כי הוא יהיה על מצחו תמיד, הלא הכהן ישן, ועושה שאר צרכיו שאינם מאפשרים את לבישתו של הציץ?
ג. כיצד הציץ פועל שיהיו “לרצון להם לפני ד'”?

ביחס לשאלה א’, רש”י מסביר שהציץ מרצה על קדשים שהוקרבו בטומאה. האבן עזרא מצמצם את הריצוי לפגמים הקשורים למחשבה פסולה. לעומתם, הרשב”ם מרחיב את היריעה, ואומר כי הצץ מרצה יחד עם כל הקרבנות, שיתקבלו לרצון ויפעלו כפרה לישראל.

לפי כל המפרשים עולה כי הציץ מרצה על חטאים בקודש פנימה, פגמים במחשבת הקרבנות, בטומאת הקרבנות או עצם ריצויים. גם מיקומו של הציץ מעיד על תיקון מסוג זה – על המצח, מקום החשיבה והדעת. יתרה מכך, הציץ, כאמור, באמת אינו יכול להיות בכל שעה על מצחו של הכהן הגדול, כפי ששאלנו בשאלה ב’, ולכן מבאר רש”י שהכוונה היא שעל הכהן שלא להסיח דעתו מן הציץ ולמשמש בו בכל שעה. באופן פשוט, ניתן היה לומר שתשומת הלב, ונתינת הדעת של הכהן הגדול מתקנת את הסח הדעת המביא לידי טומאה ופגם המחשבה. אמנם נראה לבאר שהריצוי הוא שורשי יותר.

כוונות לחוד, ומחשבות לחוד

מבואר בספר התניא כי המחשבה היא אחד משלושת לבושי הנפש האלוקית (כמוה הדיבור והמעשה), והיא הפנימית שבהם. לכאורה בה היה צריך לבוא לידי ביטוי הקשר הגדול ביותר בין הנשמה לבוראה. אסור היה לנו לנתק את חוט המחשבה מהקב”ה אפילו שעה אחת. אך המציאות היא אחרת. נדרש מאתנו מאמץ רב שלא להסיח את דעתנו מהבורא אף בזמנים קצובים המיועדים לכך, כגון בתפילה ובעת לימוד התורה. ידועה הבדיחה על אותו יהודי שהגיע בדאגה לרבו. “מה קרה לך” – שאל הרב. ענה היהודי – “ישנו גוי שהנני בעל חוב גדול אליו, וחייב אני לו רבבות זהובים. כבר חלף זמן רב על החוב, ואף שכחתי ממנו אך כעת נזכרתי בו ונודע לי כי הגוי הינו פה בערינו”. “אמור נא לי, מתי נזכרת בחוב זה?”, שאל הרב. “מתבייש אני לומר, אך הדבר ארע בעת שהתפללתי שמונה עשרה של שחרית”, ענה החסיד. “אם כך”, הרגיעו הרב, “אל לך לדאוג, שכן הגוי איננו מתפלל, ולכן אין סיכוי שייזכר בדבר”. כן זוהי המציאות העגומה.
נשאלת השאלה – אם כאלה הם מחשבותינו, במה נזכר לפני ד’? כיצד תעוררנה תפילותינו רחמים ממרום? נראה כי התשובה נעוצה בתוכן הציץ.

חבוקה ודבוקה בך

כאמור, על הציץ חקוקים המלים קודש ל-ד’. מסביר ה”אור החיים” הקדוש כי ‘קודש’ הם ישראל, שנקראו קודש, ול-ד’, עניינו כי אנו מסורים ונתונים רק אליו. הנקודה המועברת דרך הציץ, כל רצון ישראל ומציאותם היא ל-ד’. כאשר אנו מגדירים שמטרת אדם מסוים היא אחת ויחידה, ל-ד’, ניתן לקבל את זאת שהוא איננו דבוק במחשבתו בכל עת. המגמה הברורה מכפה על היישום המעשי בכל שעה ושעה. הכהן הגדול אינו מסיח את דעתו מהעובדה כי ישראל הם קודש ל-ד’, וזיכרון זה עצמו מעורר עליהם זכות. זו היא כפרתו של הציץ.

חז”ל לומדים במסכת יומא, כי על כל אדם המניח תפילין לא להסיח את דעתו מהם. הגמרא מוסיפה שאת זאת אנו למדים בקל וחומר מהציץ: אם הציץ שאין בו אלא אזכרת ד’ אחת, אז התפילין שמלאות באזכרות, אין בזה שאלה. נמצא – שלכל אחד מישראל יש את ה”ציץ”. מהי מטרת הציץ – להזכיר לפניו יתברך, כי ישראל אחודים בו, גם אם לעיתים המחשבות הזרות מטרידות. גם בתפילין אנו מקשרים את רצוננו ל-ד’ יתברך, ולכן אל לנו להסיח דעתנו מהם. בהנחתם, אנו כביכול אומרים: יעבור עלינו מה שיעבור אנו קשורים ודבוקים בו יתברך.

יהי רצון שעיסוקינו בלבוש ולימודינו – יהיו לרצון לפני אדון כל, ונזכה לגאולה השלימה במהרה.