גיל קלמפרט
מונטריאול 2000

 

 
ועשו לי מקדש
 
בפרשה תרומה ובפרשה הבאה, תצווה, אנו למדים על בניית המשכן. ערימות של פרטים ומספרים שמלמדים על אורך, רוחב וצורת הבניין והכלים שבו: מהכיסויים שעל גג המשכן ועד לכלי השרת הקטנים ביותר (כדוגמת כפות ומזלגות).
וכל זה בשביל מה? כדי שלקב"ה יהיה בית, כאן, על האדמה.

נשאלת השאלה – איך אפשר לחשוב שהקב"ה שוכן בבית פיזי עם תקרה וקירות, שיהיה אפילו בית קדוש, שהרי אין לו גבול והוא לא נמצא במקום מסוים בזמן מסוים?
גם שלמה המלך בחנוכת בית המקדש השתומם על כך ואמר –  "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה?!" (מלכים א', ח', כ"ז).

כדי לענות על שאלה זו, יש להקדים על מהות המשכן והמקדש והבניין שלהם. לכאורה הרי אפשר בכל רגע נתון להקים בית מקדש, מקום פיזי שנקרא לו 'בית' לאלוקים. גם בני ישראל עשו משהו דומה כשהוציאו מהאש את עגל הזהב. הם יצרו מדעתם חפץ מוחשי שיהיה מתווך בינם לבין השמים, שהרי "זה משה האיש…לא ידענו מה היה לו" (שמות, ל"ב, א'). אולי השוואה לעגל הזהב נשמעת לא במקומה, אבל הרי משה רבנו נכנס לקודש הקודשים ודיבר שם עם הכרובים, שמבניהם יצא הקול. אז מה, אנחנו צריכים ללמוד? שדמות תינוקות עם כנפיים כן אבל עגל לא?
בנוסף, דוד המלך היה מוכן לבנות את בית המקדש – הוא איחד את כל העם, שמר על שקט מאויבים והיה צדיק גדול. ובכל זאת הקב"ה אמר לו עוד לא. לא עכשיו, לא אתה. אבל בעצם – למה? הוא היה בונה את המקדש עקום?

אם כן, ברור שיש בבניית המשכן ובית המקדש כוונה פנימית רוחנית שמתגלמת בחפץ גשמי. בזמן דוד מהמלך ליבם של בני ישראל לא היה מוכן עדיין להשראת שכינה, וכך גם אמר הקב"ה לדוד המלך – שידיו מלאו דמים ולכן הוא לא מתאים לבניית המקדש. במדרש ילקוט שמעוני כתוב שאמר הקב"ה לדוד המלך:  "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ", כיוון ששמע כך דוד נבהל, שמא יש בו פסול בגלל הדמים הרבים ששפך. אמר לו הקב"ה אל תירא הדמים ששפכת היו לטובת הצלת עם ישראל, והם לפני כקרבנות. אלא שאם אתה תבנה את הבית הוא קיים לעולם ואינו חרב. אמר דוד: אם כן יפה הדבר שאבנה אותו. אמר לו הקב"ה: גלוי וידוע לפני שעתידים ישראל לחטוא ואני מפיג חמתי בו (במקדש). ואם יהי בנוי בידיך, לא יהיו ישראל ניצולים…"

כאן המקום להזכיר את אחד הפסוקים הראשונים בפרשה שמצווה על עשיית המשכן:  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם  (שמות כ"ה, ח')". הפרשנים מיד קופצים על הסתירה בגוף הפסוק – אם בני ישראל עושים מקדש אחד, איך אומר הקב"ה ושכנתי בתוכם?? צריך להיות בתוכו! אלא, שמטרת היהודי היא לבנות מקדש בתוכו, בתוך עצמו, ואז ישכון הקב"ה בתוך כל אחד מבני ישראל, וממילא גם בבית המקדש הציבורי שנבנה בירושלים. לא ניכנס לדיון המפורסם על בית מקדש לכתחילה או בדיעבד, אך ניתן להסכים כי בית המקדש הוא שיקוף של המצב הרוחני בעם ישראל. ברוח זו אמרו חז"ל שמי שלא נבנה המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. כך סדר הדברים, קודם עושים מקדש לקב"ה בלב ונפש ואז באה השראת השכינה בפועל, אפילו בבית מאבנים, עצים ומתכת. אי אפשר לצפות לסדר הפוך. בדומה להיגיון הנ"ל, יש שאומרים שאם יוכיחו להם שיש אלוקים הם יאמינו. אבל האמת היהודית היא שאחרי שתיצור את האמונה בליבך, ייווכח לך בעצמך…

נושא זה הזכיר לי דיון אחר בגמרא על סדר וקדימות: "נשאלה שאלה בעליית בית נתזה בלוד, תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין, מ, ע"ב). אני מודה שבהתחלה לא הבנתי, תלמוד גדול או מעשה גדול? אפשר לפרש את משפט הסיכום לכאן או לכאן. לעניות דעתי זה הפירוש הנכון – תלמוד גדול; בתנאי שהוא נלמד על מנת להגיע למעשה. תלמוד שנשאר תלמוד הוא לא גדול. יכול להיות בדיסק-און-קי אחד יותר תלמוד ממה שיש אצל רבנים רבים וגדולים… זו היכולת לחבר בין התלמוד לעולם המעשה שמהווה את המטרה האנושית בלימוד. היכולת לבנות בית מקדש בלב, ואז לקיים אותו בפועל, בלי לאבד את המקדש שבלב, היא השלב הבא בגאולה.