unnamed

הרב שמואל אליקן
משתתף בתכנית למנהיגות יהודית של ‘ארץ חמדה’

 

להיות נקי

ירד […]עלה וישכון משכן / באלף ושבע מאות נשאר ממושכן
הודיע לו בערפל שכן / ואת האלף ושבע המאות ווים להסכיכן
ובעבור ללמד לדורות הילוכן / לצאת ידי שמים ובריות במהלכן
שאין מחשבין את האנשים במתוכָן / כי באמונה היו נותני הכסף המתוכן
עבור כן עננו עליהם שכן / ועל זרעם אחריהם יופרס להסכיכן

[ר’ יהושע בר כלפה, מצרים, סוף המאה העשירית, מתוך ש’ אליצור ‘פייטן בעידן של מפנה’, ירושלים תשנ”ד, עמ’ 252]

פרשת פקודי חותמת את ספר שמות ובה מתואר שמשה מנה את הכסף והנחושת שנתקבלו בנדבת המשכן, ונתפרש מה נעשה מהם.
המילה ‘פקודי’ פירושה ‘חשבון’, ‘מנין'[1], ומתייחסת לכאורה לחשבון איך נוצל הכסף והנחושת לצרכי המשכן[2]. מעניין לציין שאין חשבון למה שנעשה עם הזהב! ושאלה זו הטרידה רבות את הפרשנים[3].

על כל פנים, דרשו רבותינו[4]:
“אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום… וממי אתה למד?
ממשה : אף על פי שכתוב בו ‘בכל ביתי נאמן הוא’ (במ’ יב,ז) ביקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן, אמר להם: ‘אלה פקודי המשכן'”.

וכך נפסק להלכה (טושו”ע יו”ד סי’ רנז) שגבאי צדקה צריכים לתת דו”ח מפורט, כדי להיות ‘נקיים’ מה’ ומהבריות. וכתב על כך הרב יואל סירקיס (ב”ח, שם):
“זה לא נמצא בפוסקים ואולי למדו ממשה רבינו ע”ה שנתן חשבון בנדבות המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל”.

אם נחזור למדרש הנ”ל, נראה שהוא מעמיד בסתירה את נאמנותו היוצאת דופן של משה לה’ ולעם – עליו אמרו חז”ל בירושלמי למשל (סנהדרין פ”א, ה”ד, בסוף) : “משה רבן גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה” – עם הצורך לשקיפות, שלא יחשדו בו הבריות.
ונחלקו הפוסקים מהו גדר חיוב זה – להיות נקי – אם מדאורייתא ואם מדרבנן[5], אבל לית מאן דפליג שיש כאן חיוב – חובה הלכתית ומוסרית להתרחק מהחשד: על האדם מוטלת החובה לא להכשיל את חברו בכך שהלז יחשוד בו.
זהו דבר מרחיק לכת!
וכי מחשבת הזולת הינה באחריותי?! עד היכן חובתי לברוח מחשד מגיעה?

בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סי’ סא) מגדיר זאת הרב טננבוים (1847-1910) כך:
“ונראה הסברא בזה דכמו באדם המזיק או גורם להזיק אינו חייב רק בששינה באיזה דבר וכדאיתא בב”ק (דף לב) כשזה רץ וזה מהלך חייב הרץ מפני ששינה. כן בגורם לחבירו שיחשדנו הרי הוא כמכשיל את חבירו[6]. וקיי”ל דהמחטיא חבירו חמור מן ההורגו. ולזה אם שינה במעשיו ועי”ז גורם שיחשדוהו. הוי כמזיק בידים וחייב. ולזה מחויב להזהר מזה. וזהו שהוזהרנו להיות נקיים מד’ ומישראל. אכן אם עושה הדבר כתיקונו בלי שום שינוי, ורק הלה חושדו על לא דבר ונגד הדין שצריך לדונו לכף זכות ושלא לישא חטא על חבירו. בזה אין מוטל עליו להזהר. רק יש בזה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו… עכ”פ שמענו דוהייתם נקיים שייך רק היכא שעושה דבר שע”י מעשיו גורם שיחשדוהו”.

מתוך דבריו אנו מבינים שהחובה לדאוג שלא יחשדו היא מצומצמת, יחסית, ואם אדם לא שינה משליחותו, מהציווי שקיבל, הוא איננו חייב – על פי ההלכה – להתרחק כל כך מהחשד.
הווה אומר, משה לא היה צריך לבצע את כל החשבון הזה ולארגן דו”ח מפורט, אלא ‘משום הרחק מן הכיעור’. משה קיים את הציווי ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.
הרב מבריסק, בעל ‘בית הלוי’ (על שמות פרק לא), מדגיש נקודה זו: “בפרשת פקודי… על כל פרט ופרט ועל מעשה ומעשה שעשו במשכן כתוב מפורש ‘כאשר צוה ה’ את משה’, ותיבות הללו כתובים כמעט בכל פסוק ופסוק שבאותה פרשה, והלא דבר הוא!”. ומכאן משמע שחשבון זה היה בגדר מידת חסידות[7].

אם כן, נשאלת השאלה, למה היה צורך בחשבון זה?
עונה על כך הרב יצחק אייזיק וייס הי”ד (1875 –1944), האדמו”ר השני של חסידות ספינקא, שמגיל צעיר החליף שאלות ותשובות עם גדולי הדור[8], שרים וראשי ממשלה[9], ושהיה גם דרשן גדול (ודבריו לוקטו בספר ‘חקל יצחק’ על התורה). באחת מדרשותיו הנפלאות הוא מסביר שאכן הייתה דרישה מצד הנודבים לדעת את החשבון, אך לא מפאת חשד, אלא מתוך ‘לב טהור’, מתוך להיטות לקיים את המצווה בשלמות. הם רצו – לדידו – לדעת ולהשתכנע שכל פרוטה הייתה מנוצלת לצרכי שמים, כי אין שמחה גדולה מזו! הוכחה לדבריו הוא מביא ממעשה העגל. שם, הוא אומר, לא ביקשו חשבון, קודם כל כי עם ישראל אינו חשדן בטבעו, ויתר על כך, הוא מוסיף, כי ידעו שכל הכסף הולך לריק ולאבדון.

אך לא כן במשכן, שם כל הכסף והנחושת הם ‘נצחיים’ – כפי שמעיר הספורנו (שמות לח,כא) “ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים”. עיקר עניינו של עם ישראל לצורך של קדושה הוא, ומתוך לב טהור רצו לוודא זאת, לכן היה צורך בחשבון מפורט.
שבת שלום!

[1] ראה תרגום אונקלוס ויונתן, רד”ק בס’ השורשים (ערך פקד), רס”ג, רש”י ורשב”ם על אתר. למרות שבתרגום ירושלמי פירש ‘סכומים’.
[2] אך ראה רמב”ן בשם אחרים, רבנו בחיי והספורנו ש’אלה פקודי המשכן’ מוסב וחוזר לנאמר בפרשה הקודמת.
[3] אציין רק את הסברו המקורי של הרב יהונתן אייבשיץ בספרו ‘תפארת יהונתן’, שם מבאר שהכסף בא כתרומת חובה שכל ישראל השתתפו בה, וכן הנחושת ניתנה על ידי אנשים פשוטים – והם זקוקים לדו”ח, אך הזהב ניתן על ידי עשירים מופלגים והם לא זקוקים לפירוט.
[4] מדרש בכ”י מהגניזה, מובא בתורה שלמה של הרמ”מ כשר, כרך כג, עמ’ נה, אות יד.
[5] בשו”ת הראנ”ח (מים עמוקים סי’ ע) הביא בשם תשובת הרד”ך שמן התורה חייב אדם להוציא עצמו מן החשד. וכך פירש הראנ”ח את כוונת הירושלמי (שקלים פ”ג ה”ב) שמן התורה צריך לצאת ידי הבריות. וכך מבואר גם במהרי”ט (ח”א קיב ד”ה ובנדון) שהוא חיוב גמור. ובאגרו”מ (או”ח ד,פב) כתב שנראה שהחיוב הוא מדרבנן. ובשו”ת פני יהושע (ח”ב סי’ ב) כתב שזה ודאי דרבנן. וראה עוד בשו”ת חכם צבי (סי’ צא).
[6] השווה לספר חסידים סי’ מד, לשו”ת מהר”י ברונא סי’ לח, ולספר המנוחה לרבנו מנוח על הרמב”ם, הל’ תפלה פ”ה ה”ו.
[7] כפי שכבר מובא במדרש הגדול (מובא בתו”ש, שם, אות כו, עמ’ נח) והעיר זאת גם החתם סופר בדרשותיו. גם הרב שלמה עדני (1567-לאחר שנת 1624) שעלה מתימן לחברון כתב בספרו ‘מלאכת שלמה’ (על המשנה, שקלים ג,ב) כותב זאת במפורש: “מצאתי כתוב בספר ‘שורש ישי’ אשר חיברו הרב שלמה אלקבץ ז”ל פירוש על מגילת רות (עלה /דף/ סב): ‘שאף על גב דאמרינן שצריך לצאת ידי הבריות כמו שצריך לצאת ידי המקום יובן זה בבריות אשר נתן להם ה’ מדע והשכל, לא שיהיה אחראי לכל ויצטרך לצאת ידי חובתו גם מאיש שוגה ופתי…'”. נמצאנו למדים שיש אכן חובה להיות נקי מה’ ומהבריות, אך לא צריך לחשוש לכל ‘שיגעון’.
[8] ובהם המהרש”ם, רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא ורבי אברהם פאלאג’י שהיה הרב של איזמיר, ועוד.
[9] למשל, ניהל התכתבות קצרה ומקוטעת עם המלך ג’ורג’ החמישי ששלח לו מכתב בעת מחלתו (בערך ב-1929) והרב השיב לו (וביקש גם תמיכה לישיבתו, אך לא נענה); זמן קצר לפני מותו, שלח לו המלך ג’ורג’ מכתב נוסף, אך לא זכה לקבל את התשובה כי הוא נפטר לפני… כמו כן, שלח פעם האדמו”ר ברכה לנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שהחזיר לו מכתב תודה.