unnamed

אורה קראוס

שליחה לשעבר בפרת’ (תשס”ט-תשע”ב)
כיום דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, יועצת הלכה ועוסקת בהוראה
 

“לך רד כי שיחת עמך” – של מי העם הזה?

פרשת השבוע פורשת בפנינו דרמה גדולה המעמידה בסכנה את המשך קיומו של עם ישראל.

פעמיים פונה הקב“ה אל משה מיד לאחר חטא העגל. בפניה הראשונה’ בפס‘ ז‘’ אומר הקב“ה למשה ”לך רד כי שיחת עמך“ אולם פניה זו, שלכאורה מסמלת למשה כי עליו לעזוב ולרדת ממשיכה בפניה נוספת בפסוק ט‘: ”ויאמר ד‘ אל משה ראיתי את העם הזה…ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול..“ פניה נוספת זו, על אף חריפותה, מפורשת על פי המדרש כרמז למשה ש-“יש על מה לדבר“ – הקב“ה מחכה לתפילותיו ולסנגוריה שלו על עם ישראל, ומבקש ממשה ש-“יחזיק“ אותו ויחבר אותו שוב אל העם.

ברקע שתי הפניות הללו מציב המדרש ויכוח קדום יותר שהתקיים בין משה לבין הקב”ה בשאלת הרכבו העתידי של העם.
ואלו דברי המדרש: (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב)

לך רד כי שחת עמך—’העם’ אין כתיב כאן אלא ‘עמך’!!
אמר משה: ריבון העולם מנין הם עמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הם. שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז’) “והוצאתי את צבאותי את עמי” אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא…
לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה לך רד כי שחת עמך!!

כבר במצרים דנו משה והקב“ה ביניהם מי ראוי להיכלל בעם ועד כמה ניתן לפתוח את המסגרת. משה מתעקש להוציא ממצרים כל מי שיביע נכונות לכך, גם ערב רב, ילדים ללא אבות וללא זהות ברורה, גרים וחוטאים הרוצים לשוב. הקב“ה, על פי המדרש, רוצה להוציא את צבאותיו בלבד.

חטא העגל הוכיח לכאורה כי אכן, ההכלה בטעות יסודה, ואותם גורמים שלילים הסירו את העם מן הדרך. מול אופציה מכילה ומקבלת זו שהובלה על ידי משה ושניראה שהגיעה עתה למבוי סתום מציב הקב“ה בפני משה את האפשרות לפתוח דף חדש, טהור וטהרני: ”הניחה לי ויחר אפי בהם… ואעשה אותך לגוי גדול“. הבה נבנה עם חדש, נקי וממקור טהור. אך האם באמת חפץ הקב“ה בעם חדש? או שמא כלשונו של רש“י : ”הניחה לי – עדיין לא שמענו שהתפלל משה והוא אומר הניחה לי? אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם“.

בין השורות קורא הקב”ה למשה לא לוותר על עמו, להתפלל על כל אחד ואחת מהם. אחר כך יהיה אפשר לשבור את הלוחות ולהעניש את החוטאים, אך העם בכללותו ינצל. אולם תפילתו של משה תלויה במוכנותו להיות חלק מן העם למרות המחירים הרוחניים הכלולים בכך. על המילים ‘לך רד’ אומר המדרש – “לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל כבוד בני, אמרתי לזקן שלהם (יעקב) והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. מהו בו? אלא כך אמרתי לו כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים וכן שלוחיהם מתעלים עימהם וכשהם יורדים הם ושלוחיהם בירידה“. ההיכללות של משה בתוך העם כוללת ירידה חדה מהמדרגה הרוחנית שהשיג משה רק עתה, אך מצד שני היכולת לעלות ולרדת בסולם פותחת את האופק להתפתחויות רוחניות אדירות שאינן קימות בעבודה האישית של המנהיג..

הפתח למחילה ולסליחה נעוץ דווקא בהיות עם ישראל מכיל ומורכב מגוונים רבים ושונים, גם אם חלקם נראים לעיתים כקוצים בכרם. המבחן שמציב הקב“ה בפני משה הוא ביכולתו ובאמונתו כי תפקידו הוא לרדת אל העם ועם העם – להיות איתם בצרתם ולהאמין כי בהמשך הדרך תבוא גם העליה. בכוח אמונתו זו ”מגלגל משה את הכדור” בחזרה אל האלוקים – ”ויחל משה את פני ד‘ אלוקיו ויאמר למה ד‘ יחרה אפך בעמך…“
לא עמי אלא עמך!! תפילותיו של משה משנות את רוע הגזירה, אך לא פחות חשוב הן מגדירות מחדש את עם ישראל כ-“עם ד‘“ .

3000 שנה עברו אך ההתלבטויות שליוו את צעדינו הראשונים כעם עדיין חיות ובועטות. עד כמה פותחים את המסגרת? עד כמה מכילים? מי ראוי ומי לא ראוי להיות נמנה עם העדה? קהילות, בתי כנסת, מוסדות לימוד ותנועות נער חוזרים ומתחבטים באותן השאלות. נראה כי דמותו של משה רבינו יכולה וצריכה לשמש כהשראה וכמקור כוח לפתיחת המעגל והלב אל כל חלקי החברה יחד עם המוכנות להצבת עקרונות ברורים והנהגה תקיפה.