unnamed

הרב אשר סבג
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד)
כיום רב קהילה בראשל”צ

 

מקום הקבורה ומקום הגדולה

פרשת חיי שרה, למרות שמה, פותחת דווקא במותה של שרה ותיאור קבורתה על ידי אברהם.
סיפור הקבורה של שרה מקבל מקום נכבד בפרשה, וישנה הדגשה על המקום המדויק בו היא נקברת במערת שדה המכפלה בעיר חברון.
לכאורה, לא ברור מדוע זה כל כך משנה היכן שרה נקברה? האם לא עדיף לדבר על חייה? מדוע התורה נותנת מקום כל כך נכבד כדי לתאר את קבורתה ואילו על חייה אין תיאורים כל כך נרחבים ומדוייקים?

בפרשת שלח בספר במדבר כתוב “וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים”, המדרש על הפסוק מבאר שכוונת הפסוק לתאר את שבחה של ארץ ישראל, חברון היתה הקרקע הגרועה ביותר בארץ ולכן הקצו אותה לקברות המתים כפי שלמדנו מפרשתינו. ובכל זאת היתה מעולה פי שבע מצען, העיר הפורייה והמבורכת ביותר במצרים, שהיתה נחשבת המדינה המפותחת ביותר – “כגן ה’ כארץ מצרים”.
מדרש זה אפילו מחדד את השאלה – מדוע אברהם בחר במקום זה כדי לקבור את שרה אם הוא המקום הגרוע ביותר בארץ ישראל?

אפשר לומר שאולי דווקא בגלל העובדה שזהו המקום הגרוע ביותר, אברהם מחליט לקבור את שרה שם, בדיוק כמו שחברון עצמה היא העדות הגדולה ביותר על שבחה של ארץ ישראל, שהרי אם המקום הגרוע ביותר בארץ טוב יותר מהמקום הטוב בעולם, אין ספק ששאר הארץ טובה הרבה יותר מכל מקום.
גם אברהם רצה ללמד אותנו דרך מקום קבורתה של שרה מי היא היתה באמת, שרה היתה אישה מיוחדת, לא בגלל שהיא היטיבה להתנהג בזמנים הרגילים כשהכל זרם על מי מנוחות, אלא הוא רצה לומר לנו שאשתו שרה היתה אשה גדולה כי בזמנים הקשים ביותר וברגעים שהיא היתה במצב הגרוע ביותר שלה, עדיין היא התעלתה הרבה מעבר לשאר הנשים.
מטרת סיפור הקבורה היא ללמדנו שאדם ניכר דווקא בזמנים הגרועים ולאו דווקא בטובים. רק בשעת משבר יכול אדם להבחין מה הוא כוחו האמיתי.

לא אשכח כיצד לפני גיבוש הצנחנים התבוננתי באנשים שיצאו איתי יחד לגיבוש, וניסיתי לנחש מי יעבור ומי ייכשל, ראיתי כמה חברה’ שריריים, ובמיוחד בחור אחד שהיה מצטיין בריצה, ובתרגילי הכושר שהיו לנו לפני כן, והייתי בטוח שהוא יהיה מהראשונים שיעברו.
לעומתו היה איתנו בחור אחד שלא הבנתי מה הוא עושה שם, הוא היה נמוך ורזה, בקושי הצליח לגמור את הריצה ואת התרגילים הוא עשה במינימום האפשרי, לא נתתי לו יותר מדאי סיכויים.
ובכל זאת, תוך כדי הגיבוש שמתי לב שהבחור החזק נעלם, וגיליתי שהוא נשבר בסחיבת השקים, ולעומתו הבחור השני בקושי הצליח לעמוד עם השק על הגב, ותמיד הגיע אחרון, אבל הוא לא נשבר ועבר את הגיבוש.

הסיפור מסתיים בדיוק עם אותו המסר הנלמד גם בסופה של הפרשה, כאשר התורה מעידה על יצחק שהוא באבל על אמו ומסרב להתנחם, ורק אחרי שהוא מתחתן עם רבקה ועובר זמן הוא מצליח להתגבר על האבדן.
יש כאלו שמתמודדים עם האבל באופן שהם בוכים כל הזמן על מר גורלם ונשארים באבל וייאוש תמידי, ויש כאלו שמנסים להשכיח מהם את הצער ע”י הטיפה המרה או ע”י עבודה, ויש כאלו שמדחיקים. אך יצחק אבינו לא מדחיק ולא מנסה לשכוח, ועם זאת בזמן אבלו הוא לא יושב בטל ומתאונן על מר גורלו אלא הוא מתקן את תפילת המנחה “ויצא יצחק לשוח בשדה”, אומרים חז”ל הלשון “לשוח” היא לשון תפילה, שנאמר “תפילה לעני כי יעטף ולפני ה’ ישפוך שיחו”.
תפילת המנחה שתיקן יצחק דווקא מתוך הנקודה הנמוכה של חייו בתוך אבלו על מות אימו, מראה גם היא יותר מכל התפילות על טבעו של האדם.

בדרך כלל אם רוצים לגלות האם אדם מסוים מקפיד על שלוש תפילות די לשאול אותו האם הוא מקפיד על תפילת מנחה? מפני שזו התפילה עם הזמן הקצר ביותר, ובזמן הכי לא נוח ביום, ביותר כשאדם עסוק בכל צרכי היום יום בפרנסה וכדו’, ולכן דווקא היא מעידה יותר מכל על טיב הקשר של האדם עם הקב”ה.
היכולת להתנתק דווקא באמצע היום מתוך שטף החיים ודאגותיו ולדבר עם ה’, מלמדת יותר מכל על חוזקו הרוחני של האדם.
לא לחינם נקראת תפילת מנחה בלשון “שיחה” שהיא אמנם מלשון “דיבור” אך גם מלשון “שוחה” – בור. כדי להתפלל בתפילה הזו צריך ממש לצאת מתוך הבור של הדאגות והטרדות של כל יום שאנו כורים לעצמנו (שוחה גם מוגדרת כחפירה של אדם בניגוד לבור שהוא חפירה בידי שמים).
זו סוג התפילה של ה”עני” המסכן שגם הוא נמצא בתוך הבור הפרטי שלו ומשם הוא מתפלל, ולכן הקב”ה אוהב את תפילתו יותר מכל, עד שהוא נענה לתפילתו מיד.
חז”ל אמרו שעל אדם להזהר בתפילת המנחה כיוון שאליהו בהר הכרמל נענה בתפילת המנחה, זו תפילת העני, שמצריכה הכי הרבה מאמץ ולכן הקב”ה מוקיר אותה יותר מכל התפילות.

הדוגמא הטובה ביותר לזה נמצאת בפרשה, כאשר יצחק מסיים את תפילתו מיד הוא נושא את עיניו ורואה את רבקה מגיעה אליו ללא כל מאמץ מצידו, לעומת יעקב שמתפלל בצאתו לחו”ל אך עוברות כמה שנים של צרות וייסורים עד שתפילתו מתמלאת.
פרשת חיי שרה קוראת לנו לבחון את עצמנו לא במקומות שקל לנו, אלא דווקא בעת משבר, אז מתגלים הכוחות האמיתיים. האם אנחנו מצליחים לשמור על דרך ארץ ונימוס גם בזמן לחץ? לקבוע עיתים לתורה גם כשהכל מסביבנו לחוץ? התשובה על שאלות אלו תסייע לנו להשתפר ולהתאמץ כדי להמשיך במורשת אבותינו הגדולים שניכרו דווקא במקום תורפתם.

לתגובות: ashersabag77@gmail.com