חיים קארו

חיים קארו
שליח לשעבר בפיניקס (תשס”ב)

 

 סיניmade in 

חג השבועות נקרא גם חג "מתן תורה", מתן מלשון מתנה. אם כך, הוא החג בו קיבלנו את הספר החוקים והמצוות – התורה. חג השבועות הוא הזדמנות לבחון ולבדוק האם באמת בחיינו השגרתיים אנו מקבלים ומיישמים את ספר הספרים – ספר החיים?! אם נהיה ישרים וכנים, ברוב הזמן אנחנו לא משקיעים מחשבה על מצווה כזו או אחרת, אלא חיים את חיינו ונעים ממטלה למטלה כשאר האדם. חג שבועות נותן לנו את האפשרות ולעצור ולבחון היכן נמצא המחשבה והלב שלנו בזמן שאנחנו רוצים להתקרב לקדושה, לתורה ולרוחניות.

אבל איך אפשר להתחבר יותר אל הרוחניות והקדושה? תורת החסידות עונה על שאלה כבדת משקל זו וגורסת כי עלינו לראות את התורה כספר הנחייה והכוונה אישי, שייעודו לעזור לכל אחד להתקדם מהמקום בו הוא נמצא ולממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בו. בהקשר הזה, כבר חז"ל היו אלה שלימדו אותנו שאין לראות בסיפורי המקרא סיפורים היסטוריים בלבד שאין בינם לבין המציאות שלנו היום דבר. נהפוך הוא, לימוד העבר כלימוד היסטוריה בלבד אינו מעניין אותנו. מה אכפת לנו מה היה לפני כמה אלפי שנה? מאז עבר כל כך הרבה זמן וכעם עברנו אירועים מכוננים ודרמטיים לא פחות. אם נחשוב על זה, נראה שבמציאות של היום, כשיש סרטים הוליוודיים ותוכניות ריאליטי שונות ומשונות, ניתן לצפות ולשמוע על סיפורים מרתקים ודרמטיים אף יותר מסיפורי התורה. ובכל זאת מה כוחם של הסיפורים על אבותינו? התשובה היא שאותם "סיפורים" ואותן הנחיות, שניתנו לנו בשבועות לפני למעלה מ-3,300 שנה, באים בראש ובראשונה לעזור לנו לדלות מתוכם כלים להתמודדות נכונה, בריאה ואמיתית יותר עם החיים שלנו היום כאן ועכשיו. מתוך סיפורי הבריאה, עלילות אבותינו, יציאת מצרים וקורות העם במדבר, כל אחד יכול להשכיל ללמוד ולקחת עצות לחיים טובים יותר בהווה ובעתיד שלו. זו המשמעות האמיתית של קבלת התורה – היניקה התמידית מתוך התורה הנצחית אל הכאן והעכשיו של כל אחד ואחד מאתנו, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו.

בחג השבועות, כאמור, נחגוג עם ספר התורה את מתן התורה. חשוב לזכור שספר התורה הקדוש, אותו אנחנו מנשקים ואותו כה אוהבים, לא "נולד" בקדושה. תחילה הוא היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים – ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. רבי נחמן מברסלב דימה את העבודה הרוחנית שעל כולנו לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש שלנו איתם כולנו נולדנו ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', עלינו לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה נולדנו לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת וגם לא כדי שנקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. הסיבה היא אחת ויחידה – שבזכות אותם המאמצים שלנו לעידון ולחינוך עצמי נהפוך בעצמנו לספר תורה מהלך – זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר וכו'.

הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג השבועות. בהר סיני אבותינו קיבלו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "החיים" ואיך להפוך בעצמם מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה, ולהתגבר על הסחות הדעת החיצוניות של העולם ועל ה'נפש הבהמית' שקיימת בכל אחד מאתנו ושמושכת אותנו למטה. בנוסף לכל אלה, חג שבועות הוא זמן אדיר להתחזק בו באהבת הזולת ובאחדות ישראל. התורה מתארת את מעמד הר סיני במילים: "ויחן שם ישראל נגד ההר". רש"י אומר על השימוש בלשון יחיד על כלל העם (נאמר "ויחן שם" ולא "ויחנו שם") שבאותו מעמד העם היה ממש "כאיש אחד בלב אחד". רק כשהעם הגיע למדרגה כל כך גבוהה של אחדות, התורה יכלה הייתה להינתן. פתאום הרגישו כל המוני היהודים שיש דבר גדול מדעותיהם ומרצונותיהם האישיים. התחושה שהם עומדים עתה לפני הדבר הגדול ביותר שבן-תמותה יכול לצפות לו, לזכות לראות את התגלות השכינה על הר-סיני, ולקבל מפי ה' תורה ומצוות גברה על כל ההבדלים ואיחדה את העם, עד שהוא נעשה כאיש אחד ממש. הלוואי ונחזור בקרוב לתחושת האחדות הזו ונהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד".

התורה מגלה לנו טפח על אותה אחדות באומרה: "ויענו כל העם יחדיו… כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח). בני ישראל בעצם אמרו למשה שכדי לעשות את כל אשר דיבר ה' צריך שיהיה "כל העם יחדיו". גם האמירה "נעשה ונשמע" מלמדת על אותו כיוון, שכן כל אחד דיבר בשם עצמו והיה צריך להכתב "אעשה ואשמע", אולם מאחר והיתה ערבות הדדית מלאה כל אחד התחייב גם בעבור חבריו. במציאות של טובת הכלל וטובת הזולת מובטח, גם לכל פרט ופרט יהיה את הטוב ביותר שאפשרי לו. המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות , אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה ב"אני" הפרטי אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהיא חברה וסביבה אנושית, מפרה ותומכת. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב".

קריאת 'מגילת רות' בבתי הכנסת הוא אחד משיאיו של שבועות והוא פותח לנו פתח להבנות חדשות ומעניינות על החג ועלינו. המגילה מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ושני הבנים של המשפחה – מחלון וכליון מתחתנים עם שתי מואביות גויות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ…". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, שופט מפורסם וקרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות עד שבסופו של דבר הוא אף מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי.
מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד". אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות? לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונותה לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם מאוחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו).
בשבועות אנחנו, כאמור, חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, וכשם שחג זה מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו, מגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה, היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל האל. מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות והשמחה ובאותה המסירות הדבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.

הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד. מוטיבים משמעותיים נוספים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה של המגילה הוא לפרסם את חשיבות החסד – עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים. הסיפור, כאמור, מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות, הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. כמובן שגם בנקודה זו ניתן למצוא את ההקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.

בהמשך היה זה בעז, שהתפרסם כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. בעבורו היא הייתה זרה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו עם ההיסטוריה המשפחתית המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה. מהבחינה הזו, המגילה האפופה ברוח החסד והסולידריות החברתית מתאימה לאותו "כאיש אחד בלב אחד" של החג ועל כן היא חלק משבועות.

חג מתן תורה שמח. שנזכה לקבל את התורה בשמחה, בענווה ובאחדות. 

המאמר בהשראת אביעד ניר