unnamed (1)

הרב יעקב נגן
ר”מ בישיבת ההסדר עותניאל

 

עם שהוא משפחה

חוקר התנ”ך פרופסור אוריאל סימון מספר שיום אחד, בהיותו בן שבע, היה חולה ונאלץ להישאר בבית לבד. בביתו לא היו ספרי ילדים, וכששאל את אביו מה יעשה כל אותו היום, אביו הביא לו תנ”ך. כך הוא זוכר עצמו יושב וקורא בעיון, וכשהגיע לסיפורו של יוסף וקרא על אכזריותם של אחיו כלפיו, הוא הזדעזע והחל לבכות. כמעט שבעים שנים חלפו מאז. סימון התמודד עם הסיפור ההוא וגילה שבסופו של דבר מדובר בסיפור אופטימי: “סיפור של השתנות, המתאר כיצד גברו הגיבורים על עצמם ותיקנו את דרכם, הוא בעיקר סיפור מוסרי שרוחו אופטימית”.(“בקש שלום ורדפו”)
ברצוני להציג תחילה, בקווים כלליים, את טיעונו שם (עמ’ 58–85).

המקור לכל הרעות שבאו על יעקב הוא בהעדפתו את יוסף על פני שאר האחים, דבר שעורר את שנאתם כלפי יוסף וקנאתם בו, וכפי שכבר ציין המדרש (בראשית רבה פרשה פד, ח): “צריך אדם שלא לֹשַנות בין בניו שעל ידי כתונת פסים ‘וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ’ (בראשית לז ד)”. האהבה המיוחדת שיוסף זכה לה נובעת בין היתר בשל היותו בנה בכורה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, וגם מחמת היותו ‘בן זקונים’ שחיכו לו שנים רבות כל כך. היחסים בין יעקב ובין יוסף היו הדדיים. יעקב תופר כתונת פסים ליוסף בלבד, ואילו יוסף מוציא את דיבת אחיו רעה, דבר המעיד על העדפת הקשר בינו ובין אביו על פני הסולידריות שלו עם אחיו. מתוך רגשי שנאה וקנאה פוגעים האחים באכזריות לא רק ביוסף, כאשר הם מוכרים אותו לעבדות, אלא גם באביהם, כאשר הם מביאים לו את כתונת הפסים המוכתמת בדם ושואלים אותו: “הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא?” (בראשית לז לב). בסוף הסיפור הפך בנימין, בנה השני של רחל, לבן המועדף על יעקב. כאשר אחי יוסף יורדים למצרים בניסיון לקנות אוכל בתקופת הרעב בארץ כנען, יוסף מפליל את בנימין כגנב ומאיים להשאירו במצרים כעבד. כאן מתרחש המהפך של הסיפור המבטא את השינוי הגדול שחל באחים, ובראשם יהודה.

יהודה מכיר ששוב יש בן מועדף – בנימין – אולם אם בעבר התנכל יהודה לבן המועדף, הפעם תגובתו הפוכה בתכלית – הוא מקריב את עצמו כדי להציל את האח המועדף מתוך התחשבות באביו (בראשית מד לג). כאשר יוסף עומד נוכח ההקרבה של יהודה, הוא מתרגש ואינו מסוגל להתאפק עוד. אז מגיע הרגע הדרמטי ביותר בתנ”ך, כאשר שליט מצרים חושף את זהותו האמתית: “וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו” (בראשית מה ב–ג). לא רק יהודה מגלה אצילות רוח: גם יוסף אינו נכנע לרגשי נקם ומתייחס לאחיו בחיבה ובהתרגשות, מנשק אותם ובוכה אתם יחד (בראשית מה טו). יוסף אף מנסה לפייס את רגשי האשם שלהם: “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹקים לִפְנֵיכֶם” (שם מה ה). בהפטרת פרשת ויגש מתוארת הנבואה העתידית על יחסי אחווה בין צאצאי יוסף לבין צאצאי יהודה: “הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף… וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי” (יחזקאל לז יט).

את מלוא חשיבותו של הסיום הטוב לסיפור יוסף ואחיו נוכל להבין מתוך התבוננות בספר בראשית כולו. נושא מרכזי בספר בראשית הוא המתח ביחסי אחים. סיפורם של זוג האחים הראשון, קין והבל, מסתיים ברצח. בהמשך מסופר על ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הסיפורים כולם מסתיימים בהשלמה כלשהי, וניתן להבחין בהתפתחות חיובית מסיפור לסיפור. כאמור, לאחר הפירוד הכפוי בין ישמעאל ליצחק מתואר כיצד הם קוברים את אביהם יחד (בראשית כה ט). גם אצל יעקב ועשו מופיעה תמונה דומה שבה שניהם קוברים את אביהם יחד במערת המכפלה (בראשית לה כט), לצד פסוקים נוספים המתארים את הפיוס ביניהם (שם לג ד ואילך). אצל יוסף ואחיו מתואר לא רק פיוס, אלא שינוי מהותי שהצדדים עוברים. כפי שסימון מציין, התנועה החיובית הזו בהוויה של יחסי אחים מגיעה לשיאה בספר שמות הפותח בזוג אחים נוסף, משה ואהרן, המייצג קשר אידיאלי של יחסי אחווה ושותפות, זוג שלדעת המדרש (תנחומא שמות כז) עליו נאמר הפסוק “הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד” (תהלים קלט א). עד כאן מדבריו של סימון.

מדוע חומש בראשית עוסק ביחסי אחים בצורה כה אינטנסיבית? ספר בראשית, הרקע להתהוותו של עם ישראל, אינו עוסק, למרבה הפלא, בכינון הלאום או באירועים פוליטיים, אלא באינטראקציות שבתוך המשפחה – יחסי אחים, יחסי הורים וילדים ויחסי איש ואישה. הסיבה לכך נעוצה, לדעתי, באחד המאפיינים המיוחדים של עם ישראל – היותנו לא רק עם אלא משפחה, עם שהוא משפחה.

הקשר בין משפחה לעם מתחיל כבר בבחירתו של אברהם להיות “לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (בראשית יח יח). בחירה זו מבוססת לא על כושר המנהיגות של אברהם אלא על האמון בכוחו בתחום המשפחה, ביכולותיו להנחיל ערכים לילדיו ולבני ביתו, כפי שכתוב בפסוק שאחריו: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”. היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת. בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ” (שמות יג ח), “וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ” (דברים ו ז), “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם” (דברים יא יט). אך יתרה מזו: התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך היא גם מטפחת את התודעה שעם ישראל כולו הוא משפחה. הכינוי ‘אח’ המופיע במשפט העברי ובחוקי התורה איננו עניין סמנטי גרידא – הוא הבסיס להתנהגות שהאדם נדרש לנהוג בה כלפי זולתו. ביחסים בין זרים ניתן היה להסתפק בדרישה לא לפגוע זה בזה, ‘חיה ותן לחיות’. אולם בין אחים נדרשות סולידריות ועזרה הדדית. מכאן גם התביעה לא להתעלם ממצוקתו של הזולת: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ” (דברים כב א ד).

מכיוון שלא גדלתי בארץ, תחושת הסולידריות – שהיא חלק מההוויה הישראלית – אינה מובנת מאליה עבורי. הסולידריות של הציבור עם שבויי מלחמה נובעת מן התחושה שכולנו חלק ממשפחה אחת. לא זכור לי שבארצות הברית התייחסו כך לשבויי מלחמת וייטנאם. נראה שגם מקורם של הטונים הגבוהים בריבים בינינו לבין עצמנו הוא באותה נקודה: רבים כמו במשפחה. בארצות הברית הדיונים אמנם רגועים יותר, אך דומני שהנימוס מקורו בריחוק ולא בקרבה. ישראלים שגדלו בארץ זוכים לעתים זוכים לחוות את הפן הזה של החוויה הישראלית דווקא כשהם בחוץ לארץ. אני זוכר שכשביקרתי בהודו, בלט הרצון של הישראלים להיות זה עם זה.

למשפחתיות בישראל אפוא שני ממדים. הראשון – חשיבות התא המשפחתי, והשני – הניסיון להחיל את אחוות המשפחה על מעגלים רחבים יותר. בהיסטוריה הלא רחוקה היו עמים ומדינות שניסו לעשות זאת בכיוון ההפוך. נתן שרנסקי בספרו לא אירא רע, מספר על נער שהפך לגיבור סובייטי משום שהעז להלשין על אביו, שבימי הצנע שמר למשפחתו חלק מן היבול ולא מסר את כולו למשטר הסובייטי כפי שנדרש ממנו לעשות. אחרי שנתפס האב ונשלח לסיביר, נרצח הילד בידי משפחתו והפך לגיבור בזכות בחירתו להעדיף את הסולידריות הלאומית על פני הסולידריות המשפחתית. אולם המחשבה של המשטר הסובייטי, לפיה פחות נאמנות למשפחה תביא ליותר נאמנות למדינה, התבררה כמופרכת. הבדיחה המפורסמת מספרת על ילד סובייטי שכשנשאל מיהו אביו השיב אבא סטלין, וכשנשאל מיהי אמו השיב אימא רוסיה, וכשנשאל מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול השיב – יתום. התפיסה של התורה מכוונת אותנו ליצור יחס משפחתי עם החברה כולה.

בסוף פרשת תולדות מופיע הפסוק: “וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו” (בראשית כח ה). רש”י (שם) מתפלא מדוע ראה הכתוב צורך לציין שרבקה היא “אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו”, שהרי עובדה זו ידועה. את התשובה לשאלתו של רש”י למדתי מפי רבי, הרב אהרן ליכטנשטיין. לעתים קרובות מאבקי כוח בחיק המשפחה מותירים את כל הצדדים בעימות ובתחושת שנאה. המקרא טרח לציין שרבקה הייתה אמם של יעקב ועשו כדי להדגיש שאמנם רבקה תמכה ביעקב ובמאבקו על הבכורה, אך היא עדיין זיהתה עצמה גם כאמו של עשו. כאשר רבקה מספרת ליעקב על חששה שעשו ירצח אותו, היא מסיימת: “לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד” (בראשית כז מה), אין היא חוששת לאבד רק את יעקב, אלא גם את עשו, שיהפוך לרוצח. כך גם בתוכנו: אפשר להתווכח, לריב, לדבוק ברעיונות הפוכים, אך אסור לנו לשכוח שכולנו משפחה.