הרב מאיר קץ

שליח לשעבר במלבורן (תש"ס)
כיום ר"ם בישיבת נחלת ישראל -מגדל העמק
 .

.

קבלת עול תורה ברצון
פרשת הקללות כהכנה לשבועות
 

במסכת מגילה מדובר באריכות על קריאות התורה השונות במועדי השנה. בין השאר אומרת הגמרא (מגילה ל"א עמוד ב'): "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה". אמנם תוספות שם מעיר, שמנהגנו לקרוא פרשת נוספת בין פרשת הקללות שבספר ויקרא, פרשת בחקותי, לבין שבועות, על מנת שלא "נכנס" לשבועות מתוך הקללות. הגמרא ודברי תוספות מעלות בפנינו כמה שאלות:       
1. מהי הסיבה לתקנה זו? אמנם הגמרא מסבירה ש"תכלה שנה וקללותיה", ואף אומרת שיש אלמנט של ראש שנה אף בשבעות מפני ש-"בעצרת נידונין על פירות האילן", אך שאלתנו מופנית כלפינו – מהי העבודה אותה צריך יהודי לעשות בשמיעתו את הקללות? וודאי שחז"ל לא טרחו לתקן תקנת קריאה לסימן בעלמא.
2. מה כל כך חשוב שהקללות לא יהיו צמודות לחג שבועות? וכי הן אינן תורה? אדרבה – כל הקללות קשורות לעניין קיום ברית התורה.
3. הפרשה אותה אנו קוראים בכל שנה על מנת להפריד בין פרשת הקללות לשבועות היא פרשת במדבר. בוודאי שפרט זה הוא אינו מקרי, אך ורק כי יצא שהיא הפרשה שאחרי פרשת בחקותי, אלא בהשגחה פרטית ומכוח תקנת חז"ל. אם כן יש לברר – כיצד פרשת במדבר מפרידה/מגשרת בין הקללות של בחקותי לשבועות, זמן מתן תורתנו?

מבחן הקבלה
לבוא להבנת העניין, יש להתבונן בצורת קבלת התורה של בני ישראל במדבר, ובקבלת התורה של גר הבא להתגייר. הקב"ה אומר למשה רבינו "כה  תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות י"ט, ג'). מסביר רש"י את שינוי הלשון מ-"תאמר" ל-"תגיד": "עונשין ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשים כגידין". תהליך בזה מוכר לנו גם מתהליך הגירות. כך פוסק הרמב"ם (איסורי ביאה, י"ג, י"ד) – "מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן…". דהיינו – בכדי לקבל את התורה מאהבה, חייבים לעבור תהליך בו מבינים שהכניסה לתורה יש בה קבלת עול, התמסרות גם כאשר המציאות אינה נוחה וטובה, כדוגמת גלות וייסורים. רק קבלה בלב כזו, יש לה קיום והיא נותנת כוח גם לקבלה הבאה מרצון ואהבה.
                            
כך ניתן להבין גם את כפיית ההר כגיגית מעל ראשיהם של ישראל, על אף שקיבלו את התורה מרצון. בכפיית ההר מראה הקב"ה לישראל – יהיו זמנים ששמירת התורה והמצוות יהיו קשים מנשוא, ויתכן שאף רוח ישראל תהיה שפופה וירודה, אך את התורה לא נוטשים.
לפי דברים אלו ניתן להבין את תקנת חז"ל – לקרוא את פרשת בחקותי סמוך לחג מתן תורה. בשבועות אנו נידונין על פירות האילן – כמה פירות ומה תהיה מידת מתיקותן וטעמם. יחד הפירות הגשמיים אנו נידונין על הפירות הרוחניים שלנו – התורה והמצוות. ההכנה לקבלת פירות טובים ומתוקים בתורה עוברת דרך קבלת עול, המוכנות ללכת אחר תורה גם במצבים גשמיים, נפשיים ואף רוחניים, המתבטאים דרך הקללות של פרשת בחקותי.

המניין כמגשר
אמנם התוספות באמרו כי איננו ניגשים ישר מן הקללות לקבלת התורה כנראה רוצה שננטרל את "תופעת לוואי" הבאה לעיתים עם קבלת העול. יש ואנשים הדבוקים בקבלת התורה והמצוות מתוך קבלת עול והתמסרות, הופכים לאנשים מרירים, שכן לשיטתם עיקר קבלת התורה מתבטאת בעמידה בקושי ובאי נוחות, אז מה יותר טוב מאשר תורה הנלמדת מתוך הדחק והצער?       
אך כמובן שאין זה נכון, כפי שביאר ר' מאיר שפירא את המשנה "פת במלח תאכל" – תהיה מוכן לאכול פת במלח למען התורה, אך בוודאי מחובתנו לדאוג שלא תגיע למצב זה.             
                                                                 
נראה כי פרשת במדבר מציעה פתרון לקבלת התורה מרצון אך עם קבלת עול. בתחילת הפרשה עם ישראל נמנה. מתוך המפרשים (הרמב"ן ואחרים) עולה שכל אחד ואחד נמנה ע"י משה ואהרון. אך לאחר מכן נמנים השבטים כמחנות: דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן וכולי.
המניין הפרטי בא לציין את המיוחדות שלך, את החיבור שלך למשכן, לתורה, לקב"ה. אך המניין של הדגלים בא לציין את תפקידך בתוך הכלל, כחלק ממערכת, בו לא תמיד תביא לידי ביטוי את ייחודך בחיבורך ל-ד'. העולה מכאן כי עצם השייכות לציבור, לכלל ישראל והאחריות כלפיו, דורשת מהאדם לשלב בין עבודתו הייחודית, בו הוא מבטא את חיבורו ואהבתו לעבודת הבורא בדרכו שלו, לבין הצורך לבטל את עצמו, ויתכן שאף את שאיפותיו, על מנת למלא את חלקו במלאכת הכלל והציבור.

בכך מהווה פרשת מדבר גם גורם מפריד, אך גם מגשרת, בין הקללות, קבלת העול, לבין זמן מתן תורתנו, בו אמרו כולם באהבה "נעשה ונשמע".

מי ייתן ונקבל עלינו עול תורה באהבה.

 

לתגובות: smadark3@gmail.com