unnamed

כרמי רונן
שליח בדייטון (תשס”ה-תשס”ו)
כיום מנהל אולפני גיור באור עציון

 

תפילה לעלות לארץ הטובה
 

תפילה זכה ונפלאה, פותחת את פרשת ואתחנן, בה משה מתחנן להיכנס לארץ הטובה. אך תפילתו אינה נענית: "ויתעבר ה' בי למענכם" – בשבילכם – אתם גרמתם לי" (רש"י). 
משה מבין שעונשו נובע מהתפקיד אותו לקח על עצמו – "וירע למשה בעבורם"(תהילים קו).

"ויאמר ה' אלי, רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
הקב"ה נותן למשה תשובה כפולה  –
התשובה הראשונה: "רב לך" – ע"פ הסברו הראשון של רש"י הכוונה – רב מלשון רבנות – כלומר אני הרב שלך – וככה החלטתי "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן".
הסברו השני של רש"י מדבר על הרב והטוב ששמור לך. כלומר – אל תדאג גם אתה תקבל את הטוב הטמון בכניסה לארץ ישראל.
התשובה השנייה: "אל תוסף דבר אלי עוד" – ומסביר האורח חיים הקדוש: 
"כשהתפלל משה לעצמו אמר לו רב לך – "כלום טעם תפילת משה לעבור אל הארץ הוא לקיים מצוות התלויות בארץ? – לזה השיבו שאינו צריך לזה כי יש לו רב. וכנגד מה שהתפלל על ישראל, השתיקו בגערה ואמר לו אל תוסף דבר".

אחרי שגם התפילה לא עברה את שערי הרקיע, והיות והשליחות שקיבל משה להנהיג את עם ישראל, גרמה לכל זאת, מנסה משה למצוא פתרון אחר לגזרה. משה בשלב הזה מוכן להיות מנושל מכל תפקידו כמנהיג, כאדם, העיקר לחיות בארץ ישראל. וכך מתאר המדרש:
באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אם אין אתה מכניס אותי לא"י הניח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות. אמר לו הקב"ה למשה אם לא אמיתך בעולם הזה היאך אחייך לעולם הבא ולא עוד אלא שאתה עושה תורתי פלסתר…
אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אם אין אתה מכניס אותי לא"י הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו  "רב לך".
אמר לפניו: רבש"ע ואם לאו הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקנו כך תהא נפשי כאחת מהן אמר לו "רב לך".

משה מבקש לעזוב את תפקידיו הקודמים בעולם, ולהיאחז בחיים, אפילו כחיית השדה, אפילו כעוף השמיים – אך גם דרך זו אינה מתקבלת.
הקושי כמובן גדול, היות ואם המטרה בכניסה לארץ ישראל, היא קיום המצוות, מה הערך בכניסה לארץ ישראל כחיית השדה וכעוף הפורח שאינם מחויבים במצוות התלויות בארץ?

התשובה לכך נעוצה בקשר הרגשי והעמוק שלנו לארץ, שאינו תלוי רק בקיום המצוות התלויות בה. הגמרא בגיטין, שעוסקת בגבולות הארץ מתארת את ר' אבהו שכשהיה מתקרב לארץ ישראל היה מנשק את האבנים בחוף ימה של עכו – הנמצאות לכאורה מחוץ לגבולותיה של הארץ.
זהו הביטוי לאהבת ארץ ישראל, לא רק בגלל המצוות התלויות בה ולא בגלל השליחות של הנהגת עם ישראל. מדובר באהבה רגשית עמוקה שבאה לידי ביטוי אפילו בהליכה בה כ-"חיית השדה" ובדהייה בה "כעוף השמים".

כשאנחנו מחנכים לעלות לארץ, אנחנו צריכים לדבר על המצוות התלויות בה, אבל גם, ובעיקר, לדבר על הקשר האמוציונלי של המולדת האהובה שלנו – פשוט כי היא שלנו.
למשה מובטח "רב לך" – הזכויות שלך רבות ואינך צריך את המצוות התלויות בארץ. אבל הקשר והחיבור ל-"הר הטוב הזה והלבנון" הוא חזק יותר מהרצון והצורך לקיים את המצוות התלויות בה.  
ההר הטוב – זו ירושלים, והלבנון – זה בית המקדש.