הרב דוד ישוביוב 

ראש כולל, מוסקבה (תשנט – נוכחי)

 

ברכה לכל יהודי

“וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו”. כשמתבוננים בתחילת הפסוק “וזאת הברכה”, מתעורר לכאורה קושי – מה עניינה של ו’ החיבור? לְמה הברכה של משה מתווספת? קושי נוסף: “וזאת הברכה”, צמד מילים זה נראה לכאורה מיותר, הרי מההמשך מובן שזאת ברכה שבירך משה.
במדרש מובא: “משה התחיל את ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר: ‘וזאת אשר דבר להם אביהם’, ומשה התחיל ב’וזאת הברכה’ (דברים, יא, א)”. לפני פטירתו של יעקב אבינו במצרים הוא קורא לכל בניו ומברכם, ובסוף ברכתו אומרת לנו התורה “כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם” (בראשית מט, כח).
המדרש הנ”ל מבאר לנו שברכותיו של יעקב מסתיימות במילה “וזאת”, וישנה תוספת ברכה על ברכתו של יעקב – הברכה של משה כהמשך, שמתחילה ב”וזאת הברכה”.
יש קשר בין שתי הברכות. מדובר בשתי קומות של בניין אחד. יעקב אבינו בונה בנו קומה טבעית. מבחינת אבא – הוא מברך אותנו כאומה, כעם. משה רבנו בונה את הקומה הרוחנית, כמשה רבנו, נותן התורה.
בהקדמה לברכותיו לכל שבט ושבט אומר לנו משה רבנו פסוק מיוחד, שממנו מתחיל החינוך היהודי לכל ילד וילד מילדי ישראל: “תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב” (דברים, לג, ד). ונראה לומר שבפסוק זה מקופלים היסודות הבונים את כל קומתם של ישראל.
בברייתא (סוכה, דף מב עמוד א) כתוב כך: “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וק”ש”. שואלת שם הגמרא: איזה תורה יכול ללמוד תינוק שזה עתה התחיל לדבר? מתרץ שם רב המנונא: “תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. החינוך מתחיל מהפסוק הזה כדי להשריש בכל ילד יהודי את הקדושה של התורה ואת הערך הנעלה של האומה הישראלית. כביכול אומרים לילד: אין מציאות לעם ישראל בלי תורת ישראל, ואין מציאות לתורת ישראל בלי עם ישראל.
שאלתי פעם אשה מתגיירת: האם ברצונך להיות חלק מהעם היהודי? האם את רוצה להצטרף לכל העם היהודי? ענתה לי: “אני רוצה מאוד להצטרף, אבל לא לכולם! ובטח לא לאלה שלא שומרים תורה ומצוות. אני רוצה להיות חלק מהעם ששומר תורה ומצוות”. עניתי לה: “לא נוכל לגייר אותך”. שאלה אותי “למה?”, אמרתי לה: “אם את רוצה להתגייר, את חייבת להיות חלק מכל העם, מכל החלקים של העם כפי שהוא”.
“עמך עמי”, אומרת רות, ורק אחר כך “אלוקיך אלוקי”. “יחד שבטי ישראל”, אין מצב להפריד את קהילת יעקב. זה כולם, אלו שיותר קרובים לשמירת התורה והמצוות ואלו שרחוקים לגמרי בינתיים. אבל מובטחים אנו שבכולם ללא יוצא מן הכלל יתנוסס הניצוץ האלוקי, היהודי, וכולם יחזרו לקומתם הרוחנית.
הרש”ר הירש (בראשית כה, כז) כותב: “כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד לבוא לא רק כהנים ומורי הוראה. הנה עמד שם שבט לויה, ושבט מלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים, ושבט הלוחמים עמדו שם לנגד עינין העם כולו. על כל סגולותיו הרבגווניות ועל כל דרכי התפתחותו. את כולם הוא מברך, ‘איש אשר כברכתו ברך אותם’ – כל אחד ואחד שמפתח את כשרונותיו הייחודיים לו זה מביא ברכה לא רק לעצמו, אלא לכל העם – איש אשר כברכתו ברך אותם”.
ברכתו של משה היא ברכת הרוח, ברכת התורה. היא שכלול יותר עליון – “וזאת הברכה”. ברכתו של משה מתחברת לברכה של יעקב, וממנה חשים ומבינים עמוק יותר ונכון יותר את הערך הטבעי והפשוט כביכול של אומתנו כאומה.
משה רבנו מברך אותנו כאיש האלוקים. משה קיבל תורה מסיני, והוא מעביר אלינו את התורה לכל הדורות, מעביר את האלוקיות. ואנו, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, אנחנו עם טבעי, אבל קדוש, מובדל ושונה מכל העמים. התורה נהייתה חלק מהטבע של אומה בכללה, ושל כל יהודי בפרט.
ועוד עניין הכרחי, בעניין פר העלם דבר כתבה התורה: ”ואם כל-עדת ישראל, ישגו, ונעלם דבר, מעיני הקהל; ועשו אחת מכל מצו‍ת ה’ אשר לא תעשינה ואשמו. ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר, לחטאת, והביאו אתו לפני אהל מועד” (ויקרא ד, יג-יד). הפסוק עוסק במקרה שכל עדת ישראל טעו. נשאלת השאלה – הייתכן? איך קורה דבר כזה שכולם טועים? רש”י במקום: ”עדת ישראל” – אלו סנהדרין, ”ונעלם דבר” – טעו להורות באחת מכל כריתות שהוא מותר, ”הקהל ועשו” – שעשו ציבור על פיהם.
מי זה הקהל הזה? “אמר רבי אסי: ובהוראה הלך אחרי רוב יושבי ארץ ישראל”. כלומר, חיוב קורבן העלם דבר של הציבור הוא דווקא אם רוב היהודים שבארץ ישראל טעו, אף שהם לא רוב היהודים שבכל העולם.
הגמרא מביאה ראיה: “ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח, סה). הגמרא שם מבררת למה כתבו את הגבולות, כלומר מחמת עד נחל מצרים, הרי כתבו כל ישראל עמו? הגמרא עונה ואומרת ששומעים מזה שיושבי ארץ ישראל נקראים קהל, אבל יושבי חו”ל לא נקראים קהל.
וכך פסק הרמב”ם בעניין זה, וזו לשונו: “ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ שאין קרוי קהל, אלא בני ארץ ישראל” (הלכות שגגות פיג, הלכה ב). לפי זה, ניתן לומר שבפסוק “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, במילים “קהילת יעקב” הכוונה היא לעם ישראל היושב בארץ ישראל, רק הוא נקרא קהל.
יוצא שאותו פסוק שמשננים לכל ילד יהודי, יש בו את שלושת המרכיבים ההכרחיים לבניית הקומה המושלמת של כל יהודי: תורה, העם והארץ!