דובי הולץ

שליח לשעבר בממפיס (תשס”ג) ובלונדון (תשס”ח-תשס”ט)
כיום ר”מ בישיבה התיכונית ‘אורט נצרת עילית’

/

/

כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן (בראשית מו, לד)
מאת דב הולץ, סטודנט בתכנית לתואר שני בהוראת התנ”ך.
ברדת משפחת יעקב למצרים ישנה אפיזודה קטנה שבדרך כלל נקראת במהירות ונשכחת מיד במעמקי הסאגה הגדולה שאנחנו נמצאים בתוכה. כאשר יוסף עומד להציג את אחיו לפרעה הוא אומר להם שאם ברצונם לשבת בארץ גושן עליהם לומר לפרעה שהם “אנשי מקנה כי תועבת מצרים כל רעה צאן” (בראשית מו, לד).
ננסה לעמוד על משמעות המילה “תועבה” ומדוע נחשבים רועי צאן כתועבה בעיני המצריים.
תרגום אונקלוס מפרש את המילה מלשון ריחוק אבל יכולים להיות סיבות רבות לריחוק.
רש”י מפרש “כי תועבת מצרים כל רעה צאן – לפי שהם להם אלוהות”. (תועבה מלשון עבודה זרה כפי שמוסבר בתלמוד (נדרים נא.) “תועה אתה בה”, או התייחסות שלילית כללית לעבודה זרה כמו מלכים “לכמוש שקץ מואב ולמלכם תועבת בני עמון” מלכים א יא,ז, “ועל כנף שקוצים משמם” דניאל ט,כז). בעל השפתי חכמים (ר’ שבתי בס ה’ת”א-ה’תע”ח) מסביר את פירוש רש”י בשתי דרכים סותרות. היות ורועי צאן מכירים את הצאן ויודעים שאין בהם ממשות אלוהית המצריים שונאים רועי צאן, או לחילופין היות ורועי הצאן מטפלים באלילות המצרית יתנו להם את הקרקע הכי פורייה.
ראב”ע אומר שהמצריים היו טבעוניים. הם לא יאפשרו לרועי צאן לחיות ביניהם כי רועי צאן שותים את חלב הצאן דבר שמגעיל את המצריים. כך הוא גם מסביר גם את הפסוק בספר שמות (ח,כב) המתייחס להקרבת תועבת מצרים.
שני הפירושים הן של רש”י והן של רבי אברהם בן עזרא יכולים להסתדר יפה עם הגיאוגרפיה המצרית. כפי שלומד כל תלמיד בבית הספר היסודי, הגיאוגרפיה של מצרים גורמת לכך שהרוב המוחלט של האוכלוסייה יושב על אחוזים בודדים של שטח המדינה. (אמנם מאז 1975 ישנה מגמה לנסות לשנות זאת אך עדיין נשארה עבודה רבה). הסיבה לכך היא שהקרקע הפורייה היחידה במצרים היא לאורך גדות הנילוס והדלתא שנשפכת לים התיכון. לכן באופן טבעי רצו מצריים להשתמש בקרקע הפורייה בצורה המוצלחת ביותר קרי גידוליים חקלאיים. במצב בו יחסית אין הרבה שטח חקלאי היכולת לגדל צאן הוא לא מהגבוהים היות והצאן נוטה להתעלם מהעובדה שהגידולים החקלאיים לא נועדו בשבילו ולעשות שמות בשדות.
אבל הכתובים עדיין מעוררים קושי מסוים. בהמשך נראה שלמרות שהאחים מגדירים את עצמם כרועי צאן (מז, ג) דבר הגורם לפרעה להושיב אותם בארץ גושן אומר פרעה ליוסף (מז, ו) “ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי”. לכאורה מכאן נראה ששרי מקנה הם דבר חיובי היות וכדי להיות כאלה עליהם להיות אנשי חיל? יתרה מזאת, אנו רואים כי פרעה עצמו יש לו מקנה!
ראב”ע נותן שני פירושים אפשריים לקיום רועים במצרים. הראשון (בראשית מז,ו) שרי מקנה על אשר לי – חמורים וסוסים. כלומר לא היו גידולי צאן אלא רק בקר. כדי להבין את ההבדל המהותי בין צאן ובקר פניתי למומחה בתחום שהסביר לי שהעזים והכבשים עובדים כעדר ואם תכנס אחת לשדה מיד ינהרו אחריה כולם. שדה שנפרצה על ידי צאן בשניות תיאכל כולה. לעומתן פרות, סוסים וחמורים מתנהלים בבודדים ולכן חקלאי זהיר יוכל להשתלט על הנזק לשדהו במהירות יחסית. השני (שמות ח,כב) במצרים היו בעלי חיים אך ברגע שהגידול לא היה לצורך מאכל אלא לצמר, חרישה, רכיבה ומשא העדרים היו קטנים יותר ולכן אפשר היה לשלוט בנזק שעשו.
הנתון הגיאוגרפי הזה יכול להסביר גם למה החשיבו המצריים את הצאן לאליל לשיטתו של רש”י. ישנה נטייה אנושית להעצים את מה שחסר לו. לדוגמה: מובא בגמרא במסכת תענית (ה:) תנא: כתיים עובדים לאש, וקדריים עובדין למים. ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש – לא המירו אלהיהם, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל. הגמרא הזאת היא קצת מוזרה כי ידוע שהכתיים הם יורדי ים לעומת הקדרים שגרים במדבר ואם כל אחד עובד את מה שיש לו היינו מצפים שיורדי הים יעבדו למים והמדבריים יעבדו לאש (כך אכן הגרסה בילקוט מעם לועז) אך בפשטות ניתן להסביר שכל אחד עובד את מה שחסר לו. כך גם המצריים עבדו את הצאן שבגלל הגיאוגרפיה הייחודית של מצריים הורחקה מהמקומות המיושבים.
ראינו כאן שפירושיהם של פרשנים, גם בנקודות שנתפסות כצדדיות נסמכות על נתונים גיאוגרפיים קיימים. במאמר מעט יותר ארוך ניתן גם לעמוד על הנקודות המוסריות הנלמדות מכך.