בפרשתנו פרשת ויחי, יעקוב ‘איש השרשרת’, ‘איש ההמשך’, מסיים את החלק שלו בסיפור. מסיים וגם מתחיל, נגמר הפרק של יעקוב ומתחיל הסיפור של ישראל.
חיים פשוטים הם לא היו. או כלשונו של יעקוב – “מעט ורעים היו ימי שני חיי” כך יעקוב מספר לפרעה בפרשה הקודמת. אך עדיין ולמרות הקושי המשימה הושלמה.
איזה משימה? מהו בעצם סיפורו של יעקוב?
כמו שפתחנו, יעקוב הוא איש ההמשך, סבא אברהם היה הראש, ה”סיפתח”, ההתחלה והראשון ששחה נגד הזרם, הראשון להדליק את אור הדעת, אור ד’ בעולם של אלילות ונמיכות קומה. אברהם היה הראשון לקרוא “הנני”.
אחריו בא יצחק, גם הוא ענק שבענקים, צינור ישיר- ממשיך דרכו של אבא אברהם העברי. הוא חופר את אותן בארות, נותן את אותן שמות והולך במסלול דומה – ממשיך את החיבור, הדבקות והקריאה בשם השם בעולם.
השלישי בשרשרת הלא הוא יעקוב, זה שהופך את התנועה לקביעות. מכאן זו כבר לא רק התחלה, סתם ‘יציאה’ של בלעדית של מישהו או עוד ‘טרנד’ שנעלם כלעומת שבא. כולנו מכירים את זה היטב, נכון שקשה ‘להתחיל’ אבל עד כמה קשה עוד יותר להמשיך… כמה פעמים התחלתי משהו חשוב מאוד או הרגל טוב ואחרי פעם פעמיים גם הוא נזנח ונשכח במגירה? אם זה לא הפך לקבע, לא משנה כמה חשוב ונכון זה היה, הכל בורח ונעלם.
יעקוב מבין שכעת הגיע תורו, אם הוא לא מנחיל את דרך אבותיו הלאה הכל ילך ויעלם, זו משימתו מעל הכל. אמנם, יש עוד תנאי בסיסי חשוב על מנת שהחזון יתממש וזה – ציבור! יעקוב הוא המתחיל בפועל של עם ישראל, שנים עשר שבטים, שתים עשרה משפחות שהופכות לעם – עם ישראל, וזו משימת חייו.
לא סתם הנושא הקריטי ביותר ליעקוב, איתו פותחת הפרשה הוא “אל נא תקברני במצרים – ושכבתי עם אבותיי” ובהמשך הברכה לבני יוסף – “ויקרא בהם שמי ושם אבותיי”. יעקוב אומר ליוסף, אנא אל תשכח את המשימה, את החזון, את הסיפור שלשמו אנחנו כאן – להמשיך את דרך אבותיי, אברהם ויצחק, לקרוא בשם השם, להיות עם סגולה וכמובן בארץ המובטחת, ארץ ישראל.
יעקוב עסוק במבט קדימה, בהעברת המקל, בבנייה של עם.
בעודי כותב שורות אלה לא יכולתי שלא לשמוע את מילותיו של שי חברי הי”ד מהדהדות באוויר – “יש עם אחד שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו, ובכל דור ודור היו את האנשים שקמו ואמרו הנני, ואמרו אנחנו המגן של העם הזה, היום זה התור שלנו להרים את הראש ולומר הנני“
שי שמריז הי”ד, היה חבר מהיישוב בו גדלתי, ‘אחוזת אתרוג’, הוא נהרג בתאריך י”ד בטבת ברצועת עזה, בן 26 בנופלו והשבוע תהיה האזכרה שלו.
שי התחיל את שירותו הצבאי ביחידה ‘דובדבן’ ומשם התקדם לפיקוד ולקצונה. הוא נהרג כמ”פ בנחל, בגדוד 931, לצד חברו הטוב שאולי גרינליק הי”ד. בזכות שיקול דעתו ומקצועיותו נמנעה פגיעה גדולה הרבה יותר שהייתה עלולה לגבות את חייהם של הרבה מחייליו.
את המילים שהזכרתי קודם אמר שי בנאום ספונטני ערב הכניסה לעזה, חמישה ימים לאחר ה7/10. חייליו מעידים שחשו ביטחון מוחלט בכניסה לעזה כאשר שי המ”פ הולך לפניהם. גם לאחר מותו חייליו המשיכו להילחם בגבורה כאשר רוחו ממשיכה ומקרינה עליהם. שי היה “עדינו העצני”, אדם צנוע, פשוט ורגיש שכל אחד נפתח אליו ומבקש בעצתו ומצד שני, לוחם מקצועי, שקול וחד. שי היה אומר לחייליו – “אם צריך מישהו, תהיה אתה המישהו הזה!”, כזה הוא היה, איש, בכל מקום שצריך.
סיפורו של יעקוב אבינו וסיפורם של האבות ממשיכים כאן בקשר ישיר ומדויק עם דמותו של שי.
אתם האבות קראתם “הנני”, הנה אנחנו כאן דור הבנים, קורא “הנני”, ממשיך את המסורת, דבק בארץ אבותינו. ממשיכים ובונים עם!
לזכרו של שי הי”ד בן שאול ודניאלה
- מוזמנים להכיר עוד – https://shayshamriz.com/
- לסרטון שבועי של תובנה מהפרשה בדקה שהפקתי לזכרו של שי הי”ד, מוזמנים לחפש: #שי_מהפרשה
