“אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם” – האמנם?

הרב ד”ר משה פינצ’וק
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ”ט – תשס”א)
כיום ראש בית המדרש המכללה האקדמית נתניה

“אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם” – האמנם?

אחת המחלוקות הידועות בין בית שמאי לבית הלל עוסקת בשאלה כיצד מרקדין לפני הכלה:
“בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה: ‘מדבר שקר תרחק’? אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו”
(כתובות טז ע”ב)

הראשונים הציעו הסברים שונים לשיטת בית הלל. תפיסה אחת גורסת כי בית הלל אכן דורשים מהאדם לשקר, אבל זה למטרה מוצדקת, בבחינת “עשה דוחה לא תעשה”. כך עולה מדברי תוס’ רי”ד – “לומר דבר המתקבל ואע”פ שאומר שקר”.

הריטב”א מציע תפיסה אחרת: “דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק”. לדעתו, בית הלל סבור כי “דרכי שלום” מגדיר מה היא אמת. כלומר, הגדרת אמת בנוגע לציווי “מדבר שקר תרחק” איננה הגדרה קנטיאנית של התאמה למציאות הפיזית, אלא הגדרה מוסרית של הדבר הנכון לומר מבחינה אנושית. כך גם בספר היראים (סי’ רלה), “שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו, דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר, דכתיב: מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע”.

זו תשובת בית הלל במסכת כלה (ט, א) –
“ובית הלל, כי קאמר רחמנא מדבר שקר תרחק, משום ונקי וצדיק אל תהרג, הא לקיומי שפיר דמי“.
רעיון “האמת המוסרי” מופיע במכילתא דרבי ישמעאל, “היה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו?
… ואומרים להם, המונח בארון זה קיים מה שכתוב במונח בארון זה… כתיב: לא תענה ברעך, ויוסף לא הגיד לאביו מה שעשו לו אחיו. והרי דברים קל וחומר ומה דבר של אמת לא ענה, של שקר על אחת כמה וכמה“.
המדרש מביא את העובדה שיוסף הסתיר מאביו את סיפור מכירתו כדוגמא לאמירת אמת ואם כן ק”ו שלא אמר דבר שקר. קשה להבין את הקל וחומר מבלי להניח שהמדד ל”אמת” הוא הבחינה המוסרית, ולא הבחינה הקנטיאנית.

התלבטות זו בין אמת קנטיאנית לאמת מוסרית מונחת לא אחת לפתחם של בתי המשפט הנדרשים להכריע בין “אמת” ל”שלום”. בתחילת שנות השמונים ייצג חותני, עו”ד אברהם פרי, ערעור בבית המשפט העליון. בית המשפט דאז קיבל את טענותיו וקבע בפסק דין תקדימי שיש לקבל בדיקת רקמות כראיה לאבהות. משמעות הפסק הייתה כי על האב לשלם מזונות עבור מי שהוכחה בעקבות הבדיקה כבתו. אולם, פסק זה הוא חרב פיפיות שכן אם בעקבות בדיקת רקמות יתברר כי אשה נשואה הרתה למי שאינו בעלה, ייקבע הולד כממזר עם כל ההשלכות החמורות של מעמד זה.

חשש זה העמיד את בית המשפט בישראל בפני התלבטות עקרונית ומוסרית לא פשוטה: האם תפקידו של בית המשפט להגיע לחקר האמת, ויקוב הדין את ההר, או תפקידו של בית המשפט להרבות שלום בחברה? השופט אלון התייחס לדילמה זו:
“בדיקת רקמות בקטין כששני ההורים, לכאורה, הסכימו לעריכתה – האם ראוי ונכון לקיימה? לשון אחר – ­חקר האמת וטובת הקטין, כאשר שני עקרונות אלה מתנגשים הם זה בזה, מהי הדרך שבית המשפט ראוי לו לבור ולילך בה?
כאשר עומדת בפנינו שאלה, אם להעדיף את הזכות והחובה להגיע לחקר האמת על-פי הבדיקה או למנוע חשש של פגיעה במעמדו של הילד בהיוודע דבר פסולו, מן הנכון ומן הראוי להעדיף את טובתו של הקטין ולנקוט כל דרך, שחשש של ממזרות ייטמע, ואין לעשות לגילויו ולקביעתו במסמכים מאושרים וידועים“.

במציאות ימינו אמת ושלום סותרים תכופות זה את זה, חזון אחרית ימים הוא שהאמת והשלום לא יתנגשו זה בזה אלא ישלימו זה את זה, כהבטחת הנביא זכריה, “וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ”.