“אז ימלא שחוק פינו”

בסיומו של ספר בראשית, לאחר מותו של יעקב אנו פוגשים את פחדם של האחים מפני נקמתו של יוסף. הפחד מתבטא בבקשתם לפני יוסף להפוך אותם לעבדים שלו “ויאמרו הננו לך לעבדים” על מנת לכפר על כך שהם גרמו לכך שתקופה מסוימת בחייו הוא היה לעבד. תגובתו של יוסף הראשונית לבקשתם זו היא בכי – “ויבך יוסף בדברם אליו”.

יוסף הוא הדמות הבוכה ביותר בתנ”ך. אין דמות אחרת שבוכה מספר פעמים רב כל כך כפי שבוכה יוסף. ולא רק בפרשתנו, גם בפעמים הקודמות שיוסף בוכה התורה מציינת זאת. למשל, רגע אחד לפני שהוא אוסר את שמעון מציינת התורה “ויסב מעליהם ויבך” וכשהוא רואה לראשונה את בנימין כותבת התורה “ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה”. והשיא, כאשר הוא מתגלה אל האחים ואומר להם שהוא יוסף אחיהם מציינת התורה “ויתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה” בכי רב וגדול כל כך עד כדי שאפשר לכתוב עליו “וישמעו מצרים”.  מה המשמעות של הבכי? מדוע דוקא יוסף הוא הבוכה הגדול ומדוע התורה מציינת זו?

הגמרא במסכת ברכות מספרת על בכי מסוג אחר לגמרי. בכיו של הקב”ה. כאשר הגמרא דנה בפרק תשיעי (נט.) על רעידת אדמה ומהי הברכה שיש לברך עליה (מעין “מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה”) הגמרא מביאה סיפור על רב קטינא שמהלך בדרך ליד ביתו של מכשף ושואל בקול האם מכשף זה יודע מדוע מתרחשת רעידת אדמה והמכשף יוצא לקראתו של רב קטינא ואומר לו: בודאי שאני יודע: “בשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו” בכיו של הקב”ה, כביכול, נובע מצער על בניו ששרויים בצער בגלות. בניו אינם במקום הראוי להם וזה גורם לבכי.

בכי נוסף בהלכה מופיע בהלכות שבת בדיון מרתק האם מותר או אסור לבכות בשבת. השולחן ערוך בסימן רפח עוסק בדין עונג שבת, וכותב שאדם שמזיק לו האוכל, שאז עונג הוא לו שלא לאכול, שלא יאכל. ומיד מביא הרמ”א “וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מליבו מותר לבכות בשבת” לפי הרמ”א הבכי מביא להקלה בצער. הט”ז מביא כהוכחה את בכיו של רבי עקיבא להורות איזה בכי מותר בשבת: “אם מחמת רוב דביקותו בהקב”ה זולגים עיניו דמעות – שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכן הוא מצוי במתפללים בכוןנה – אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו, לא” רק בכי שנובע מרוב דביקות מותר, אבל בכי כדי לגרש את הצער אסור.

הבכי הוא תוצאה של פער בין הרצוי למצוי. בין השאיפה למציאות. כאשר עם ישראל שרוי בצער בין האומות ולא נמצא בארצו בשלווה יש בכי. כאשר יוסף רואה שאחיו אינם מכירים אותו הוא בוכה. כאשר הם מבקשים ממנו להיות לו לעבדים הוא מבין שהם לא הבינו כלל את המהלך, הם אינם מאמינים לו שהוא לא כועס עליהם וכי דבריו כנים. זהו פער גדול מידי שגורם לו לבכות.

כאשר רבי עקיבא קורא שיר השירים בכל ערב שבת הוא יודע מה רב המרחק בין האדם לבין א-לוקיו, פער שלא ניתן לגישור. דביקות כזו גורמת לבכי, אך אין זה בכי של צער שהוא אסור בשבת אלא בכי של דביקות, של אדם שרוצה להתקרב לא-לוקיו.
אנחנו עוסקים מידי יום בסגירת הפערים בין הרצוי למצוי, בדאגה לכל אחד ואחת מעם ישראל בארץ ובעולם לחבר אותו אל השורשים. לעיתים, כשאדם מגלה את השורשים הללו הוא בוכה, מהתרגשות, על הגילוי הזה של השורש המיוחד שלו, וממילא הוא מגלה את הרצון ללמוד ולהשלים את הפער בין מה שהוא למה שהוא יכול להיות. וכפי שכותב הפסוק שלעתיד לבוא כבר לא יהיה בכי אלא שחוק גדול – “אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה”.