ישנה סכנה מובנית במושג השלמות. השגת השלמות מותירה אותך, באופן מפתיע, בנקודה מאוד רגישה ופגיעה. כך מבדילה הפיסיקה בין נקודה סטבילית ונקודה מטה-סטיבילית.
כאשר כדור נמצא בדיוק במרכז העמק הוא יציב ואינו זז. כך גם הכדור שנמצא בדיוק על ראש ההר – הכדור יציב ומאוזן ואינו זז. ההבדל בין שתי הנקודות היציבות האלה הינה הרגישות לאי-איזון. בעוד שבעומק העמק, כל תנועה, אפילו גדולה, ימינה או שמאלה,
רק תגרור משיכה חזרה לנקודת המרכז. בגובה הפסגה, כל תנועה, אפילו קטנה, ימינה או שמאלה,תפר את האיזון והכדור יתרחק מנקודת היציבות שלו.
כזו היא השלמות, הרגע בו הגעת אל פסגת ההגשמה.
כזה הוא יעקב, שמגיע “שלם עיר שכם”
בראשית ל”ג
יח ויבא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבאו, מפדן ארם; ויחן, את-פני העיר.
יט ויקן את-חלקת השדה, אשר נטה-שם אהלו, מיד בני-חמור, אבי שכם–במאה, קשיטה.
כ ויצב-שם, מזבח; ויקרא-לו א-ל, א-להי ישראל.
בראשית ל”ד
א ותצא דינה בת-לאה, אשר ילדה ליעקב, לראות, בבנות הארץ.
ב וירא אתה שכם בן-חמור, החוי–נשיא הארץ; ויקח אתה וישכב אתה, ויענה.
המדרש רגיש לפער ולניגודיות הגבוהה בין תחושת ההישג והשלמות של יעקב בסוף פרק ל”ג לבין הנפילה במעשה דינה בתחילת פרק ל”ד. כך אומר המדרש בבראשית רבה ע”ט, ח’:
” ‘ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל’
אמר ריש לקיש: ויקרא לו א-ל א-להי ישראל,
אמר: אתה אלוה בעליונים, ואני אלוה בתחתונים.
ר’ הונא בשם ריש לקיש אמר: אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו,ואתה היית נוטל שררה לעצמך? מחר בתך יוצאה ומתענה, הה”ד: ותצא דינה בת לאה.”
למה המדרש כל כך קשה עם יעקב? יעקב קנה שדה. בנה מזבח. קרא בשם ה’. מה כל כך נורא בזה?
זוכרים את הנקודה המטה-סטיבילית לעיל? למדנו שמספיק תנועה קטנה ואי האיזון מופר באופן מלא. למדנו שהנקודה הסטבילית, היציבה, היא כאילו יציבה.
בואו וראו כיצד החל מ”שלם עיר שכם” והלאה – מדובר בירידה מתמדת:
מעשה דינה -> מעשה ראובן ובלהה -> פטירת רחל -> פטירת יצחק -> סיפורו של יוסף -> מעשה יהודה ותמר -> ועד לירידה הפיזית מצרימה…
נדמה לי שריש לקיש לא היה קשה כל כך עם יעקב, לולא הפסגה המאוד ייחודית ובולטת של פסגת שכם. המדרש, ואנחנו איתו, חווה עליה מתונה והדרגתית עד פרשת וישלח.
המדרש, ואנחנו קשובים אחריו, רגיש לירידה והתדרדרות מתמדת מפרשת וישלח והלאה.
המדרש, ואנחנו בעקבותיו, מזהה נקודת מפנה חד משמעית בשכם. אז מה קרה בשכם?
ריש לקיש רגיש לפסוקים ומפריע לו באופן ספציפי אופן קריאת השם על המזבח.
האם מותר ליעקב/ישראל להטביע לראשונה את מטבע הלשון “אלוקי ישראל”?
האם הוא לא שם דגש יתר על עצמו? מבחינה של פסוקי קריאת שם ה’ בספר בראשית, כגון “ה’ אלוקי שם” או “ה’ אלוקי אדני אברהם” – ניכר שהמזבח בשכם הינו המקום היחיד שבו מכתיר מישהו את ה’ בתור אלוקיו שלו. יעקב קנה קרקע וחשב שהוא אדוני הארץ – נטל שררה לעצמו. אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו”, אומר רב הונא מפי ריש לקיש. יבוא שכם בן חמור, נשיא הארץ ויוכיח אחרת.
יעקב מבקש לשבת בשלווה בפיסגה המדומה של עמק בשכם.
אבל אלוהי הנכר עדיין בקרבו. האלוקים כפי שראה בנכר, האלוקים שליווה אותו בגלות.
יידרש יעקב להמשיך לעלות משכם לבית אל ולבנות מזבח שוב. הפעם – עבור האלוקים הנראה אליו בברחו מפני אחיו. ורק אז, אחרי העליה, אחרי שמסירים אלוקי נכר ומיטהרים, רק אז הא-ל או “א-ל בית א-ל”.
היזהרו מפסגות מדומות
המשיכו לחפש את העליות הבאות
וזכרו בשם איזה א-ל אתם בונים מזבח ומודים.
לוז שם העיר בראשונה – אמת פנימית גנוזה.
תודה ריש לקיש על אומץ, אמונה ונחישות
לדרוש מדרש
לדרוש אמת וצדק
לדרוש הכרות עמוקה יותר עם יעקב אבינו
