פרשת אחרי-מות
מאת: דוד פרי – חן
שליח לשעבר (שיקגו תש”ע – תשס”ט)  
כיום חוקר אבטחה באלביט


פרשת השבוע פותחת בפרשיית כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, ביום הכיפורים. עיון בפשט הכתובים מראה, שלכאורה שני חלקי המשפט הקודם לאו דווקא קשורים, כלומר, כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, לא חייבת להתרחש דווקא ביום הכיפורים.

בעל ה’חיי-אדם’ ניסח זאת כשאלה:
“דמשונה פרשת זו מכל הפרשיות שבתורה שכתוב תחילה באיזה יום ואחר כך מה שיקריבו… וכאן כתוב תחילה כל סדר העבודה, ובסוף כתוב ‘בחודש השביעי’…” (חכמת אדם, סוף שער השמחה)
החיי אדם מצביע על הפער שבין שני חלקי הפרשייה:
חלקה הראשון מופנה לאהרן הכהן, ומתאר את הציווי לטהר את המשכן מכל עוונות בני-ישראל, כאשר הוא נכנס אל בית קדשי הקדשים. לכניסה זו אין תאריך מסוים, ונראה שאהרן רשאי להיכנס בכל עת אל הקודש, ובלבד שיעשה את העבודה המתוארת בפרשייה.
לעומת זאת, בחלקה השני של הפרשייה, מפסוק כ”ט והלאה, מושא הציווי משתנה מאהרן הכהן לבני ישראל, ונקבע מועד ספציפי לציווי זה: “וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.” (ויקרא ט”ז כ”ט)
 
החיי-אדם, מביא תירוץ בשם הגר”א:
“ותירץ הוא ז”ל… שדווקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש הקודשים אלא ביום הכפורים, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו”
(חכמת אדם, שם)
לפי הגר”א, שינוי מושא הציווי משנה גם את תוכנו – הציווי לאהרן שונה מהציווי לדורות. אהרן יכול ליכנס אל הקודש בכל עת, אך לדורות, הציווי הופך להיות בעל זמן מסויים, ביום הכיפורים.
 
למעשה, בחלקה השני של הפרשייה נוספים שני ציוויים חדשים, מעבר להוספת מימד הזמן המסוים – מצוות עינוי הנפש ואיסור מלאכה. מהבחינה הזו, הקשר בין שני חלקי הפרשייה גם לא מובן מאליו. באופן פשוט, כפרת הקודש והמקדש לא קשורה באופן ישיר למצוות עינוי הנפש ואיסור המלאכה, והתורה נזקקת להרחיב על החיבור הזה:
“וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם:  מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה’, תִּטְהָרוּ.” (שם, כ”ט-ל’)
כביכול, הכפרה מהווה בסיס וסיבה לעינוי ולשביתה, אך לא ברור באיזה אופן.
 
הרב שג”ר, בספרו על מסכת יומא, מסביר את המהלך אותו מובילה התורה, כאשר היא מצרפת את שלושת הציווים הללו לפרשייה אחת. הציווי על כפרת המשכן והקודש הוא באופיו יותר פולחני – הכהן הגדול מקריב ומזה, וכך מכפר על טומאות הקודש. לעומת זאת, הציווי על עינוי הנפש הוא ציווי סובייקטיבי בעיקרו, שנועד לאדם הפרטי. עינוי הנפש הסובייקטיבי, קשור גם בקשר הדוק לתהליך הווידוי והתשובה, אותו אמור האדם לעבור בינו לבין עצמו. אלו שני היבטים שונים של יום הכיפורים, שהתאחדו ליום אחד – עבודת המקדש ע”י הכהן הגדול מחד, ועבודת האדם על עצמו בתהליך התשובה מאידך.

עצם החיבור בין שני הדברים, אומר הרב שג”ר מאיר, כל אחד מהם באור חדש. החטא, ממנו חוזר האדם בתשובה, איננו רק בעיה מוסרית, אלא משפיע על האדם עצמו ומטמא אותו, ולכן נדרשת טהרה פולחנית על מנת להשלים את תהליך החזרה בתשובה. החטא איננו רק מעשה שקרה ונשאר בעבר, לחטא ישנה ממשות שמשפיעה על האדם עצמו, ולכן נדרשת טהרת המקדש במעשה הפולחני. מצד שני, גם המעשה הפולחני אסור שיישאר כמעשה טכני בלבד. התשובה המלווה אותו, נותנת לו נופך חדש. הטומאה איננה רק חוסר נקיות וזוהמה כמו בתרבויות אחרות. הטומאה נובעת מהמעשה הלא המוסרי, וזוהי מהותה.

 
 לתגובות: ‪dprichen@gmail.com‬‏