אלוהים שמתגלה בבשר – תשע”ז

אלוהים שמתגלה בבשר

התורה לא מקדישה לכך יותר מרווח זעיר לבן אחד, אבל שם, ברווח שבין המילה "תזריע" למילה "וְילדה", מסתתר פלא הבריאה בזעיר אנפין, קסם ביולוגי וביוכימי האורך רק כ-40 שבועות ואף על פי כן באמת אין לו שיעור. אני מתכוון כמובן להיווצרות העובר, התפתחותו ויציאתו לאוויר העולם. "אישה כי תזריע – וילדה": שני תאי רבייה, זכרי ונקבי, נפגשים ומתלכדים ב"תזריע", מפגש שמחולל סדרת תגובות מורכבת שבסופה הם הופכים ליצור חי ובעל תודעה ונפש – המגיח ב"וְילדה".
מהו הכוח העומד מאחורי תהליך הפריון, ההיריון והלידה? – כולנו בוודאי נאמר: ה' אלוהים הוא "מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", עד שגם "עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים – אֻמְלָלָה". אלא שאם נפרוט את התהליכים הללו לפרטי פרטיהם, ונשרטט ביד בטוחה את כל המסלולים הביוכימיים המעורבים ביצירת האדם ברחם אִמו – הפרשת הורמונים בכמויות מדודות וקליטתם, ביטוי של גנים והשתקת אחרים בסדר ובתזמון קריטיים, ועוד ועוד – אנו עלולים לדמות שאנו דוחקים כביכול את רגליו של אלוהים ממעשה היצירה – ועל תפיסה מוטעית זו כבר כתב הרמב"ם בספרו המונומנטלי "מורה נבוכים":
"מה רב עוורון הבורות! וכמה הוא מזיק! אילו אמרת לאיש מאלה הטוענים שהם חכמי ישֹראל שהאלוה שולח מלאך הנכנס אל בטן האשה ומעצב שם את העֻבָּר, היה הדבר יפה בעיניו והיה מקבלו, וחושב שזאת גדוּלה ויכולת מצד האלוה, וחוכמה מלפניו יתעלה… אבל כאשר ייאמר לו שהאל שׂם בזרע כוח מעצב הצר את האיברים האלה ומתווה אותם והוא המלאך, או שהצורות כולן מעשׂה השׂכל הפועל והוא המלאך והוא שֹרו של עולם אשר מזכירים אותו החכמים תמיד – יירתע מכך, כי אין הוא מבין את משמעותה של הגדולה והיכולת האמיתית הזאת, דהיינו, הבאתם לידי מציאות של הכוחות הפועלים בדבר, אשר אינם מושׂגים בחוש…" (מורה נבוכים, מהדורת הרב פרופ' שוורץ ב, ו).
בניגוד לתפיסה הנפוצה, החוקים השולטים בטבע והמנגנונים העומדים מאחורי התופעות המתרחשות בעולמנו אינם מייתרים את אלוהים. הם הכלי שבו הוא שולט בעולם. דווקא מתוך הכרת הנבראים – ניתן להכיר את הבורא, כפי שהכלי מעיד על יוצרו. "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?" – שואל הרמב"ם, ומשיב מיד: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב, ב). כן. מבשרנו, על רקמותיו ותאיו, נחזה אלוה, אם נרצה.
ולפלא שדברים דומים ממש, שלא לומר זהים, כתב גם חוקר הטבע הנודע בן המאה ה-18 צ'ארלס דרווין, במשפטי הסיכום של הפרק האחרון של ספרו "מוצא האדם":
"אני ער לכך שהמסקנות שחיבור זה מגיע אליהן ייתקלו בגינוי מצד מי שרואים אותן כמנוגדות לדת בעליל, אבל מי שמגנה אותן מחוייב להראות מדוע יהיה זה בניגוד לדת להסביר את מוצאו של האדם כמין ביולוגי נבדל שהשתלשל מצורה ירודה יותר, בפעולת החוקים של שונות ושל ברירה טבעית, יותר מאשר להסביר לידה של פרט אחד בפעולת החוקים של רבייה רגיל [כלומר, דפוס התפתחות העובר]".
כלומר, גם דרווין הודה שגילוי חוקיות חדשה בעולם אינו סותר את הדת, ושאין הבדל בין פלא הלידה המתרחש לנגד עינינו ובין כזה שהתרחש בעבר הרחוק, ושבמהלכו מין אחד נולד מתוך מין אחר, שונה. ועל אף שמסתבר שהודאת בעל דבר זו היא למראית עין בלבד וכל מטרתה הייתה הסטת ביקורת דתית אפשרית של בני דורו הדתיים, אין בכך כדי לגרוע מנכונות הדברים; אם לידה לא מייתרת את אלוהים, גם אבולוציה לא, ותהא גם זו השולטת בהתפתחות המינים והאדם בדרך של ברירה טבעית של המותאמים ביותר לשרידה ולרבייה.
ובאמת, דווקא האבולוציה כמות שהיא, יכולה לשמש לנו זרז מוסרי המקדם אותנו לבקש אחר הנשגב והאלוהי, כפי שכתב הראי"ה קוק, שחי בתקופה שבה הדרוויניזם החל לצאת מחוגי האקדמיה אל הקהל הרחב: "תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מותאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות, שכן ההתפתחות ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכול מתפתח ומתעלה? כשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה (כלומר מזקקים ממנו את הצורה והטכניקה ואופן הפעולה ונשארים עם העיקרון של ההתעלות) אנו מוצאים בו את העניין האלוהי מואר בבהירות מוחלטת, שדווקא אין סוף בפועל, מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכוח" (אורות הקודש ב, תורת ההתפתחות, עמ' תקלז).
משכך, האבולוציה יכולה להיות בנקל ידא ארכיתא של הבורא, ועוד יותר מכך: הדרך שבה מתגלה כיצד האינסוף ברוך הוא מקדם את העולם לקראת תיקונו.