אליהו בלום

הרב אליהו בלום
ראש כולל לשעבר (קליבלנד תש”ס-תשס”א)
כיום רב בית הכנסת המרכזי בנווה שאנן

 

אמונה וחסד

פרשתנו פותחת באברהם אבינו, איש החסד, שלמרות חוליו אינו מוותר ורץ לקבל את אורחיו ומגלה לנו לדורות ש”גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה”.
פרשתנו חותמת באברהם אבינו איש האמונה, שהיה מוכן להקריב את היקר לו מכל, את יצחק בנו, מחמת הציווי האלוקי.
חוט אמיץ מקשר בין החסד לבין האמונה.
נעים זמירות ישראל אומר בתהלים [צ”ב, ב’-ג’]:
ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַה’ וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן
לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת
אדם בעל אמונה זוכה ורואה את חסדו של הקב”ה בכל יום ויום – “ועל נסיך שבכל יום עמנו”. אברהם אבינו, שהכיר את בוראו כשהיה בן שלוש ומאז לא משה ידו מעם הבורא, אכן הכיר בחסד האלוקי והיה מלא הכרת הטוב לבורא עולם.
רק מי שמאמין ומלא הכרת הטוב לבורא עולם, וממילא לא חי בתחושה של “כוחי ועוצם יחדי עשה לי את החיל הזה”, יכול לפתח בקרבו את מידת החסד כלפי אחרים.
הרב קוק זצ”ל, בדרשה לפרשת ויקהל אומר:
והנה אהבת הכלל שתבא ע”י כוח המוסרי של הכרת טובה היא “עולה כפורחת” (ע”פ בראשית מ’, י’) ומתקיימת, כי על ידי זה יבא גם כן היסוד העיקרי להיות יסוד כל המעשים הגדול והנאדר שהכל כאין נגדו של הכרת טובה להשי”ת שהוא מלא חיים ועונג נפלא… וכיון שההכרה הטובה הראשית היא חיה וקיימת, דהיינו הכרת טובתו ית’, וממילא נגררת אחריה כל הדברים הטובים של הכרת טובה, הכרת טובת הלאום, חובת הכרת טובת הציבור וכיו”ב וכמו כן כבוד הורים….

הוי אומר , מתוך הכרת הטובה לה’ יתברך, אדם מסגל לעצמו ראיה של טוב על זולתו וממילא יכול הוא לפתח בעצמו כוחות של אהבה ונתינה לזולת, אכפתיות ואחריות כלפי הכלל.

ברור שהדבר נכון גם בכיוון השני. אדם שמטבעו נותן לזולתו ואינו מרוכז בעצמו בלבד, מפתח בעצמו רגש ענווה וממילא חולק מקום לשכינה בקרבו. מי שחלילה, מרוכז בעצמו ובטובתו בלבד מפתח בעצמו גאווה וגסות הרוח ועליו אומר הקב”ה “אין אני והוא יכולים לדור בעולם” [גמ’ סוטה ה.].
לא בכדי הלל הזקן ור’ עקיבא, ששניהם היו ענוותנים ומעבירין על מידותיהן אומרים שאהבת הזולת -“ואהבת לרעך כמוך” ו”מאי דסני לך לחברך לא תעביד” – היא כלל גדול בתורה, והלל הזקן אף מוסיף “ואידך פירושא הוא זיל גמור”.
כלומר, אהבת הזולת היא בסיס גדול ויסוד מוסד להשגת אמונה בבורא עולם, וחלילה, להפך.

ואכן בפרשתנו אנו רואים גם את הדוגמא השלילית – סדום ועמורה.
חטאה הגדול של סדום היה בין אדם לחבירו, ובעיקר יחסה הנורא לעניים ולחלשים:
הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה [יחזקאל ט”ז, מ”ט]

המציאות של סדום ועמורה חצתה כל גבול עד כדי שהיה שם איסור מוחלט לסייע לזולת – כמו במקרה של לוט והמלאכים, או במקרה של אותה ריבה שעזרה בהחבא לעני ומתה תוך כדי ענויים קשים מידי אנשי סדום על מעשיה.[ב”ר , מט,ו] מידתה של סדום הפכה להיות בעיני חכמינו לדורות סמל לאנוכיות קיצונית והשחתת המידות.

ידועה המשנה באבות [ה,י]:
ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום
שלי שלך ושלך שלי עם הארץ
שלי שלך ושלך שלך חסיד
שלי שלי ושלך שלי רשע:

וכבר שאלו המפרשים, כיצד חלקו חכמים לגבי האומר שלי שלי ושלך שלך, באופן כה קיצוני עד שיש מי שאמר זו מידה בינונית ויש מי שאמר שזו מידת סדום?!
וענה על כך המהר”ל בדרך החיים על מסכת אבות [שם] שהשאלה היא מה המניע העיקרי של האומר. אם המניע האמיתי הוא שאינו רוצה ליהנות משל אחרים, ובשולי הדברים הוא גם מקפיד על ממונו – זו מידה בינונית. אך אם המניע לאמירה היא שאינו רוצה שייהנו משלו, ולכך הוא מוכן גם לוותר שלא ליהנות מאחרים, זו מידת סדום.
כלומר, שמידת סדום משקפת מציאות קיצונית בה אדם רואה רק את עצמו וממונו וחושש פן אחרים ייהנו משלו.

רבי עובדיה מברטנורא מפרש שם אחרת:
ויש אומרים זו מדת סדום – קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום, שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום:

הוי אומר, שהאומר שלי שלי זו מידה בינונית, אך כשאדם הופך זאת לעקרון ושיטה, שאחרים לא יהנו משלו, הוא עלול להגיע לקיצוניות שאף שאינו חסר מאומה בהנאת השני, הוא מונע מהשני ליהנות משלו, או אז זוהי מידת סדום.
ואכן, הגמרא עוסקת בהרחבה בהגדרה ההלכתית של התנהלות על פי מידת סדום שעיקרה הוא מניעת הטוב מהשני למרות שאין הדבר כרוך בהפסד כל שהוא מצידך.
אם כך, עיקרה של מידת סדום היא מניעת החסד מהשני כשיטה, וראיית האני במרכז.

הנבואה הקשה ביותר שמזכירה את סדום ועמורה היא נבואתו המפורסמת של ישעיהו הנביא בתחילת ספרו שאותה אנו קוראים בשבת חזון.
שם כתובים הפסוקים הבאים:
שִׁמְע֥וּ דְבַר ה’ קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱ-לֹקינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה. לָמָּה לִּ֤י רֹב זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה’, שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי. כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י, מִי בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי? לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת שָׁ֔וְא, קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י, חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה

כלומר, בשעה שההתנהלות בין אדם לחבירו היא מושחתת, והקריטריונים על פיהם מתנהלים החיים הם של סדום ועמורה, אז אין ערך גם לעבודת ה’ של האדם. הבאת הקרבנות נתפסת כזיוף וככיסוי להתנהלות זרה ולכן היא מאוסה בעיני ה’.
הקב”ה מאס בסדום ועמורה, והפך אותם לגפרית ומלח, כיון שבשפע האלוקי לו הם זכו הם השתמשו רק לטובת עצמם ובכך כפרו בטובה שנתן להם הקב”ה. השחתת המידות של סדום במישור שבין אדם לחבירו ביטאה גם מרידה וזלזול כלפי בורא עולם.
ואולי זו היא עומק כוונתו של הרמב”ן בפירושו לתורה [בראשית יט ] שאמר:
ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה’ ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות… כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה’.

כלומר, בארץ ישראל, הארץ אשר לפני ה’, נדרשת התנהגות נכונה בין אדם למקום שמחוברת ויונקת מהיחסים שבין אדם לחברו ולהפך. סדום ועמורה בגדו בשני הערכים הנ”ל, לכן החמיר הקב”ה במשפטן ודן אותן לכליה.

אברהם, שהיה הראשון שקיבל את הבטחת הארץ, היה סמל ומופת להתנהלות שמחברת אמונה לחסד, והוכיח שארץ ישראל ראויה לו ולזרעו. אנו, בניו, ראוי שנסגל לנו את דרכו בחיינו הפרטיים ובחיינו הלאומיים.
וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי