אנו מכירים מספר מועדים בשנה, בהם מצווה עלינו לאכול. החל מן המצווה השבועית בה אנו מצווים לאכול ”שלוש סעודות” במהלך
השבת. המשך בחיוב אכילה בערב ראשון של חג הפסח ובחג סוכות.. כמו כן אנו משתתפים מידי פעם ב”סעודות מצווה” כמו ברית מילה,
פדיון הבן, בר מצווה ועוד. היום נכיר מועד נוסף, אשר גם בו קיימת ”מצוות אכילה”.
אְַך בֶּעָׂשֹור לַחֹדֶּׁש הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יֹום הַכִפִֻּרים הּוא מִקְָרא קֹדֶּׁש יִהְיֶה לָכֶּם וְעִנִיתֶם אֶּת נַפְׁשֹׁתֵיכֶּם וְהִקְַרבְתֶם אִשֶה לַה’: …
ׁשַׁבַת ׁשַׁבָתֹון הּוא לָכֶּם וְעִנִיתֶם אֶּת נַפְׁשֹׁתֵיכֶּם בְתִׁשְּׁעָה לַחֹדֶּׁש בָעֶֶּרב מֵעֶֶּר ב עַד עֶֶּרב תִׁשְּׁבְתּו ׁשַׁבַתְּׁכֶּם:
(ויקרא פרק כ”ג פסוקים כ”ז, ל”ב)

במסגרת תיאור כל חגי ישראל בפרשתנו )אחת ממספר פרשות בתורה העוסקות בחגים(, מתואר גם יום כיפור והלכותיו. הפסוק הראשון
לעיל מתווה את המצווה המרכזית של יום הכיפור – עינוי. ביום זה, רבים מבני העם, גם אלו שאינם מקפידים על קלה כבחמורה במשך כל
ימות השנה, מצטרפים להמוני בית ישראל ונמנעים מאכילה במשך יממה שלימה.
מאיזו שעה בדיוק מתחילים להתענות? לכאורה נראה כי ישנה סתירה בין שני הפסוקים המצוטטים.
הפסוק הראשון קובע שיש לצום ב:”בֶּ עָ ׂשֹור לַ חֹדֶּ ׁש הַ שְּׁ בִ יעִ י”, כלומר ב-י’ בתשרי (החודשים במקרא מנויים במספרים המתחילים בחודש ניסן,
ולכן החודש השביעי הוא חודש תשרי). כידוע, היום ביהדות מתחיל משקיעת החמה בערב שלפניו (בניגוד לתחילת היום ה”נוצרי” המתחיל
בחצות הלילה), ולכן, לפי פסוק זה הצום מתחיל בערב שלפני כן.
הזמן המופיע בפסוק השני אינו חד משמעי: מצד אחד כתוב בְּׁ תִ ׁשְּׁ עָ ה לַ חֹדֶּ ׁש, ולפי זה יש לצום ביום התשיעי, וקצת קשה לומר שזו כוונת
התורה. מצד שני כתוב בהמשך “בְּׁ תִ ׁשְּׁ עָ ה לַ חֹדֶּ ׁש בָ עֶּ רֶּ ב” – יש להבין על איזה ערב מדובר.
התלבטות זו באה לידי ביטוי במאמר חכמים, אשר בסופו מלמד אותנו את משמעות הפסוק :
ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין ? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל
האוכל והשותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. (מסכת ברכות דף ח עמוד ב)
לומדים חכמינו מפסוק זה, שיש מצווה … לאכול ביום שלפני יום כיפור. כלומר, יש להרבות באכילה בתשיעי לחודש תשרי, בכל שעה
משעות היום, ומשעת הדמדומים יש להתחיל לצום לכבוד יום כיפור. ויותר מכך: מי שמקפיד ואוכל ביום זה נחשב הדבר כאילו התענה
יומיים, גם בתשיעי וגם בעשירי לחודש תשרי.
מה משמעות הדבר? מדוע יש עניין לצום יומיים )אם אדם האוכל בתשיעי נחשב כאילו צם בשני הימים, כנראה שרצוי לצום יומיים(?
מדוע מחייבת התורה לאכול, דווקא ביום זה? נציג מספר הסברים המתייחסים לשאלות אלו :
.1 “מאהבת הבורא את ישראל.. ציוום שיאכלו וישתו תחילה, כדי שיוכלו להתענות, ושלא להזיק להם
העינוי” (טור, אורח חיים, סימן תר”ד)
לפי דעה זו אכילה בערב הצום, מקילה על הצום שלמחרת. שכן, משמעות הצום ביום כיפור איננה להרבות בצער ובסיגופים, אלא
דווקא ההיפך. המ ימד המרכזי בצום הוא כנראה חשיבה מעמיקה ורוחנית, שאינה יכולה לבוא במלוא עוצמתה עם סיפוק הצרכים
הגופניים הקשורים באכילה. אכילה ביום התשיעי, מסייעת להצלחת העינוי ביום כיפור!
.2 יש המוסיפים נדבך נוסף על השיטה לעיל, ומסבירים שאכילה בתשעה לחודש מהווה כיבוד ועונג של יום כיפור )בית יוסף, שם(.
לפי הסבר זה בעצם היה צריך לאכול ולשתות ביום כיפור כמו בכל שבת וחג, אלא שלצורך “עבודת היום” הרוחנית אין זה אפשרי,
ולכן “משלימים” זאת ביום שלפניו.
.3 רבינו יונה בספרו ”שערי תשובה” (ער רביעי, פרק ח’) מרחיב את ההסבר השני באומרו כי: הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו.
ותהיה לו לעדה, על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעונותיו. כלומר, אכילה ביום התשיעי בעצם מלמדת אותנו כי האדם
”שמח” כאשר מגיע זמן כפרה ביום כיפור, ולכן עושה כביכול ”סעודת מצווה” כדי “להעיד” ולספר על כך.

מהו המסר?
למדנו היום על ”מועד” בו ישנה מצווה לאכול, בנוסף לכל המועדים אותם תיארנו לעיל. ”מצוה” זו מלמדת אותנו, כיצד להתייחס לאוכל.
מצד אחד, זהו דבר ”גשמי”, ולכן יש למעט בו, ולאכול לפי צורכי הגוף, מצד שני, ישנם מועדים, בהם מוטלת עלינו חובה לאכול בשמחה
ובטוב לבב. מסופר על הגאון מווילנה (חי לפני כשלוש מאות שנה) שבחלק גדול מ יום תשעה בתשרי, היה מוצץ סוכרייה, כדי לקיים את
”מצוות האכילה” אשר חלה ביום זה. מסקנה: כל דבר יש לעשות במידה, לפי הצורך והכללים.
המידתיות קיימת כמעט בכל תחום בחיינו. למשל: הכעס הינה מידה שלילית ביסודה, אך “בדבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה
כיוצא בו פעם אחרת” מותר לכעוס (הלכות דעות ברמב”ם, פרק א’, הלכה ד’). ובאותו קו ממשיך שם הרמב”ם: לא יהא מהולל ושוחק, ולא
עצב ואונן, אלא – שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. [עוד על המידתיות, במאמר על חנוכה, תש”ע]