הרב הלל ון-לואן
מנהל חינוכי בתנועת המזרחי העולמי
אני מאמין בעצמי
בסוף ברכתו הראשונה, אומר בלעם:
“מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל! תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו” (במדבר כג י).
מדוע לא ביקש בלעם לחיות חיי ישרים, אלא למות מות ישרים?
מסביר רבי חיים בן-עטר, “אור החיים” הקדוש:
נתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר, כישרים שבאומות,
ולפי שעמד על מיזגו [כלומר: כיון שבלעם הכיר את עצמו היטב]
והנה הוא רע בתכלית הרע, ונמנע ממנו עשות יושר –
לזה שאל דבר שיכול להיות [=אפשרי], שבשעת דכדוכה של מוות יהיה ישר [לפחות זה].
וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש,
כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו – היו עושים!
אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך,
כי “דבר מלך” עליהם – מלך זקן וכסיל [הוא היצר הרע], רחמנא ליצלן!
מדהים! חוסר האמון בעצמי מונע ממני לחזור בתשובה.
וכבר כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו “צדקת הצדיק”, שכשם שחייב אדם להאמין בקב”ה, כך חייב הוא להאמין אף בעצמו ובכוחותיו, ולא להיחלש או להתייאש חלילה. נזכיר לעצמנו שבני מלכים אנחנו והקב”ה מעוניין בטובתנו ובצמיחתנו, ונשאב מכך כוחות חדשים לעבודת השם ולחזרה בתשובה.
בפסקה הקצרה ביותר בספרו “אורות התשובה” כתב הראי”ה קוק כך (פרק יד סעיף ד1):
“עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה”.
בלעם נפל בבור הזה. האם נדע אנחנו להיחלץ ממנו?
