חנוך שלו
שליח לשעבר במלבורן (תשס”ג – תשס”ד)
אשרי העם יודעי תרועה –
מ-9 ל-200 קולות
כיצד נראתה תפילת המוסף בבית הכנסת של ר’ יהודה הנשיא בציפורי.
כדי להצליח במשימה הדמיונית (תרתי משמע) – נעזר במגוון המשניות והסוגיות בסוף פרק ד’ ממסכת ראש השנה, הן בבבלי והן בירושלמי (המקורות בתחתית) ואם כן, נניח לצורך הדמיון שבציפורי של ר’ יהודה הנשיא התפללו כפי שעולה מהמשניות.
נתאר את תפילת המוסף. מדובר בתפילת לחש בה כל אחד ואחת עומד בתפילה (1) ומחזיק שופר פרטי (2). הגברים, הנשים והטף (3). לחלק שופר קומפקטי שקיבלו בבר המצוה עם התפידנית.
לאחרים שופר תואם לאיש ולאשה שקיבלו לחתונה. אולי דגם משופר מאותו איל. הקרן השמאלית לבעל והימנית לאשה. יש מי שאוחז בשופר סבא-רבא שעבר בירושה, ויש מי שאוחז בקרן שאך אתמול, ערב החג, הורידו מהאיל השכן ועבר טיפול מקוצר.
תפילת הלחש מתחילה. אבות, גבורות, קדושת היום.
ואז, כל אחד לעצמו מוצא 3-10 פסוקים (4) למלכויות וכאשר סיים – תוקע ומריע ותוקע.
כך גם היא מוצאת 3-10 פסוקים לזכרונות. תוקעת ומריעה ותוקעת.
וכן לשופרות.
האחד, סיים מוקדם – תקע מוקדם. השניה, האריכה בתפילתה ותקעה מאוחר יותר.
כל אחד ואחת תקע בעתו ובזמנו.
אמנם רק 9 תקיעות, 6 פשוטות ו-3 שבורות, אך אוי. איזה רעש ובלאגן.
האחד – קשה היתה עליו שנת השמיטה – תקע, גנח גנוחי של 3 יבבות ותקע.
השני – שנה מוצלחת היתה בבורסה – תקע, חיצרר כבחצוצרה (5) ותקע.
והשלישי – נו, שויין. רק תן לו כלי נגינה ומוצרט יוצא מפיו. תקע, ניגן מנגינה מרנינת לב ותקע (6).
בראש השנה, כמו בסוכות, באים כל אחד וכלי המצווה בידו. בסוכות בלולבים. בראש השנה בשופרות. אינו דומה החסיד המנענע בלולב וסוחט הוא מתוכו את שארית דבש התמרים שאין בו לאותו ליטאי המוליך בעדינות כאילו תינוק מחזיר לידי אמו.
כך גם בראש השנה, כולם בלי יוצא מן הכלל, רוצים לבטא את תפילתם, את תקיעתם. כל אחד מוצא בתקיעה את הפשוטה והשבורה של עצמו.
כך בציפורי. אבל אז באו חכמים והחלו למסד, שלב אחר שלב, התפתחות והתמסדות:
§ עבודה בשיתוף – מה תוקעים? האם כמנהג מקום פלוני שתוקעים 3 שברים של גנוחי גנח?
או 9 תרועות קצרות של יילולי ילל? השאלה הנשארלת היא – מהי האוירה הציבורית שאנחנו רוצים למסד בתקיעות? מחליטים חכמים לשתף ולעשות את שניהם (7) ומכאן נולד תש”ת (תקיעה, שברים, תקיעה) 3X ותר”ת (תקיעה, תרועה, תקיעה) 3X.
אם כן עלינו מ-9 ל-18.
§ האחדות הכוללת – ואולי פספסנו את הפואנטה לגמרי. שמא הפרדנו בין הגניחה [3] ליללה [9] שלא בצדק? ואולי מדובר בתהליך המתחיל בגנות [3] ומסיים בכאב/שבח [9]?
בא ר’ אבהו והנהיג בקיסרי את התשר”ת (תקיעה, שברים-תרועה, תקיעה)
וכך עלינו ל-30 תקיעות (תר”ת3X + תש”ת3X + תשר”ת3X).
§ הבור שתקע – עם הדרדרות הדורות, הכל יודעים לתקוע ואין הכל יודעים לברך. יש צורך, אם כן, למסד את חזרת הש”ץ כראוי וממילא נתקע שם (8).
וכך קיבלנו 30 בחזרת הש”ץ לאותם מקומות שאינם בקיאים והתפללו רק תפילת השליח, ו-60 לאותם מקומות שהתפללו לחש. ועדיין ניכר שאיש ואשה ושופרו בידו.
§ האתרוג של העיירה – בעיירה האירופית קשה להשיג אתרוג לכל אחד. אתרוג אחד ונדיר היה לכל העיירה והוא אצל הרבי. כך, התמעטו הדורות וכבר קשה להשיג שופר לכל בר מצוה. ובגלל דלותנו אין הכל יודעים לתקוע. קיים צורך לתקוע 30 תקיעות לפני המוסף כמו אלה שאין להם לולב ומנענעים באחת לפני ההלל. כדי להזכיר לעצמנו שפעם התקיעות היו על סדר הברכות, נגוון: תשר”ת אחרי מלכויות, תש”ת אחרי זכרונות, תר”ת אחרי שופרות (מופיע כך ברא”ש, סביבות המאה ה-12)
עלינו אם כן, ל-40 קולות.
§ תם ולא נשלם – “ורבינו תם היה תמה על המנהג הזה…והנהיג רבינו תם לתקוע בזכרונות ובשופרות תשר”ת כמו מלכויות” (הרא”ש הנ”ל) = 42
§ החוט המשולש – אבל הדעות החולקות על רבינו תם (הרא”ש שם) לא הסתמכו על התשר”ת והוסיפו תש”ת ותר”ת לכל כל תשר”ת = 60
§ מחזור רבה – הגיעה תקופת הדפוס שבה תפילת הלחש חזרה לגדולתה שכן כל יודע קרוא וכתוב יודע תפילת לחש.כך, יחד עם תפילת שליח הציבור, תקעו הן ללחש והן לציבור = 90
§ אם כבר, אז כבר – ואם כבר הגענו ל-90, נשלים ל-100 קולות ויש בכך עניין בסוד ובקבלה ובמקורות השונים.
כל כך גדול המרחק בין בית הכנסת בציפורי לתפילתנו אנו. ועוד הכל מתגבר פי 2 ביום השני של ראש השנה שלחלק מהדעות כולו מדרבנן על רקע הלוח של הלל הזקן שכבר מבוסס ולפיו אין אלול מעובר, ואין יומיים ראש חודש תשרי ואין טעם ליום השני (בעל המאור). מ-9 קולות ל-200 קולות
“אשרי העם יודעי תרועה”?
איךן התחלנו בתור עם שכל אחד ואחד ידע תרועתו מהי… והתגלגלנו על פני 2 דפים בבבלי ובירושלמי להתרחק רק בגלל שלא ידענו תרועה מהי.
נלמד זכות על עצמנו מסוכות, בה מקריבים את 70 פרי החג יחד עם כל באי עולם. בסופה, אומר לנו הקב”ה: המתינו קמעה, הישארו עוד יום אחד רק אתם ואני – יום שמיני עצרת.
שמא, בראש השנה, אנו עושים את אותו הדבר לקב”ה?
ביום א’ דראש השנה, אנו ממליכים את הקב”ה יחד עם כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון. דאורייתא – אנו מחוייבים לעולם.
אבל ביום השני, שכולו מדברנן, אנו אומרים כביכול לקב”ה: המתן קמעה, הישאר איתנו עוד יום אחד רק אתה ואנחנו – נראה לך איך אנחנו, אם כבנים, אם כעבדים, יודעים להמליך אותך מדרבנן.
אנחנו יודעים לשים בצד את האינדבידואליות והתקיעה האישית, לאסוף את ר’ אבהו ור’ חנניה, את ר’ גמליאל ואת רבינו תם, לתקוע 100 קולות נוספים שכל מהותם אחדות העם לדורותיהם. אחדות המסורת והמנהג. כאיש אחד בקול אחד. קול אחד המבטא בהתפרטותו ל-100 קולות, את כל קולות העם לשכבותיה ורבדיה.
לסיכום, נביא בדילוגים דברים נפלאים שמביא הרא”ש בשם רב האיי גאון:
“כתב רב האיי בתשובה:
אל תחשבו כי נפלה בימי ר’ אבהו ספק בדבר זה….
וכך היה הדבר מימים קדמונים, מנהג לכל ישראל,
מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים יבבות כבדים, שהן שברים…
והיה הדבר נראה כחלוקה, אע”פ שאינה חלוקה…
וכשבא ר’ אבהו – ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה
