הרב ד”ר אמיר משיח

אברך לשעבר בשיקגו (תש”ס-תשס”ב)
כיום משמש כראש חוג מחשבת ישראל במכללת ‘אורות’ וכרב קהילה בפתח תקווה

 

 

אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי
 
פרשת נשא עוסקת בין היתר בסוגיית הנזיר היהודי. בחז”ל היחס כלפי הנזיר הוא אמביוולנטי, יש הרואים בו קדוש ויש הרואים בו חוטא:
“רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר: ‘וכפר עליו מאשר חטא על הנפש’, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר ‘קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו’. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה” (תענית י”א ע”א).
 
תירוץ מקובל הוא שתלוי מיהו הנזיר ומהם מניעיו, אם הוא מתנזר לשם שמים הרי שקדוש ייאמר לו, ברם אם הוא לא במדרגה זו וסתם בחר להתהדר בנוצות לא לו, הרי שהוא חוטא.
 
בסוף תקופת הנזירות, מצווה הנזיר להביא קורבן חטאת, “וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ.. וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לה’.. וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת”. ותמוה הדבר, שכן אם מדובר בנזיר חוטא, מובן הדבר, אך אם מדובר בנזיר צדיק וקדוש, מדוע עליו להביא חטאת, הרי הוא אינו חוטא?
 
הרמב”ן כתב:
“וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם.. והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם”.
 
אם כן אליבא דהרמב”ן, מעלין בקודש ואין מורידין, ומכיוון שעלה בקדושה ראוי היה לו להישאר שם לעולם, אך הנזיר בחר לשוב לתאוות העולם הזה ולהוריד בקודש, לכן יביא חטאת. הרש”ר הירש סובר כי החטאת הינה מעין הצהרה של הנזיר וקבלה לעתיד, כי הוא יעמוד בעוז כנגד החטא. כך שאין כאן קשר לכפרה, אלא הבעת רצון, התחייבות ומשאלה.
 
ונראה לענ”ד להוסיף ולומר, כי גם אם מדובר בנזיר צדיק וקדוש, הרי שלתורה יש בעצם בעיה עקרונית עם החצנה. אין כמובן בעיה עם זה שאדם חפץ להתקדש בנדרי זירוז, אך זה צריך להיות בצניעות פנימה ולא בהחצנה פומבית, כדברי הפסוק “אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי” (תהילים ק”א 2). אך הנזיר שלנו בחר בדרך ההחצנה, ובזה חטאו וחטאתו. ומה נאים דברי הרמח”ל במסילת ישרים (פרק י”ט): “צריך שתתגבר בלב בתחילה, ואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף”. קודם בלב פנימה ואחר כך החוצה. ובהמשך כתב:
“כי בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים… שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם” (שם פרק כ”ב).
 
הרמח”ל אם כן, סובר שרק מעשי צדקות שיש להם “כיסוי” ראויים להחצנה, וגם אז הדבר נתון בעירבון מוגבל. ואם אין כיסוי לעשיית מעשי החסידות והקדושה המופרזת, הרי שהדבר ייחשב כחטא, כאותה אישה ששמה מרים בת עלי-בצלים, אשר נידונה לעונש חמור, שכן היא  “ציימה ומפרסמה”, היינו הייתה נוהגת בצומות ותעניות רבות, אך תמיד דאגה לפרסם את “חסידותה” בגאווה (ירושלמי חגיגה פ”ב דף ע”ז טור ד’ ה”ב). ולכן, אפילו אם מדובר באיש קדוש ופרוש אשר ראויה לו הנזירות, בכל זאת עצם ההחצנה ולו במשהו, הינה שלילית.
כעת תובן גם פעולת גילוח השערות בסוף תקופת הנזירות: “וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ.. וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים”. מעניין כי הנזיר אינו אוכל ענבים ולא שותה יין במהלך טקס מלאות נזרו, שכן אכילת ענבים ושתיית יין הינן פעולות שאדם עושה או לא עושה בצנעה. אף אחד אינו יודע מה אני אוכל ומה לא (למרות שיש כאלה שדואגים לפרסם את “צדיקותם”, וכל עולמם סובב מה הם אינם אוכלים, כי הם אינם סומכים…). אך גידול השער הפרוע נראה לעין כל, הוא הצד המוחצן של הנזיר, ולכן כאשר יקריב חטאתו, יגלח את שיער ההחצנה וישרפנו באש-המקדש.
 
הכלל המנחה בעבודת השם הוא: “אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי”.
 

לתגובות: a.mashiach@gmail.com