“את אחי אנוכי אבקש”

גבי רייס
שליח לשעבר בקייפטאון (תשס”ב)

“את אחי אנוכי אבקש”

אחת השאלות הקשות ביותר על יוסף, היא השאלה מדוע לא הודיע יוסף לאביו על כך שהוא במצרים. אפשר אולי לטעון שבתקופת מאסרו בוודאי ואולי גם בזמן ששימש את פוטיפר, היה יוסף תחת הסטאטוס “עבד” ולכן לא היה יכול לבשר לאביו על מצבו, אולם בזמן ששלט על מצרים, סביר להניח שיכול היה להרים טלפון או למצוא דרך אחרת לעדכן את אביו. יוסף למעשה מחזיק את אביו באבל במשך 22 שנים. כיצד יכול היה יוסף לגרום לאביו צער שכזה?

על מנת לענות על השאלה חייבים להבין שישנו מהלך אלוקי שמניע ומסדר את כל העניינים בעולם. בואו ננסה להביט בפרשה ולראות את הדברים. תחילת הדבר הוא כאשר יוסף נקרא על ידי יעקב אביו למשימה, “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר לוֹ: ‘לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר’; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.” (בראשית לז’, יג’-יד’).

ראשית כדאי לשים לב מי הוא השולח את יוסף, השם הנזכר כאן הוא לא יעקב, אלא ישראל. משמעות הדבר היא שמדובר פה במשימה הקשורה לכלל ישראל – בעוד שיעקב הוא שמו הפרטי, ישראל הוא שמו הכללי, אזי המשימה מיועדת לכלל ישראל. מכאן ננסה להבין מה המשימה. יוסף מתבקש להגיע לשכם לבדוק מה שלום אחיו ומה שלום הצאן ולהשיב תשובה לאביו. לכאורה עניין פשוט ביותר, אולם מכאן הדברים קצת מסתבכים: “וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן” (בראשית לז’, טו’-יז’). יוסף מגיע לשכם אבל אחיו כבר אינם שם. אם היינו מבינים את עניין השליחות שהוטלה על יוסף כעניין פשוט, היינו מצפים שיוסף יחזור הביתה לאבא וידווח – ‘אבא הלכתי לשכם, האחים שלי לא שם וגם הצאן לא שם’. בזה הוא היה עומד בשליחותו. אולם יוסף לא עוצר בשכם, אלא מקבל הכוונה מאיזה “איש” והולך לדותן לראות את אחיו, שם למעשה גורלו נחרץ והוא מושלך לבור ובסופו של דבר נמכר לעבדות למצרים.

הרמב”ן על התורה מסביר את  פסוק טו’: “וימצאהו איש והנה תעה בשדה – יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב”ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (ב”ר פד יד): באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה’ היא תקום”.