%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a-%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%91

הרב ברוך וינטרויב
סגן ראש בית מדרש לשעבר בטורונטו (תשע”ב-תשע”ד)
כיום רב היישוב תל מונד

 

בארץ מגורי אביו ארץ כנען

“וישב יעקב בארץ מגורי אביו ארץ כנען”

כל הקורא את הפסוק שם לב מיד לבעיית הכפילות – הרי יודעים אנו כי יצחק גר בארץ כנען, ויודעים אנו כי ארץ כנען הייתה ארץ מגורי יצחק; מדוע אם כן צריכה התורה לציין את שני העניינים – גם ארץ מגורי אביו וגם ארץ כנען.
הספורנו משיב כי הכוונה לצמצם חלק מסוים מתוך ארץ ישראל – יעקב גר באותו חלק של ארץ כנען שבו גרו אבותיו, בדרום הארץ.
ממורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל, ראש ישיבת הר עציון, שמעתי רעיון אחר: התורה מציינת שני שיקולים שונים שהובילו את יעקב לגור בארץ: זוהי ארץ כנען, כלומר הארץ הנבחרת מלמעלה, וזוהי ארץ אבותיו, כלומר ארץ הקשורה להיסטוריה האנושית כפי שהיא מתרחשת למטה.

את הרעיון הזה של הרב ליכטנשטיין אני רוצה לפתח.
יעקב אבינו הוא הראשון מבין האבות שמבחינתו ארץ ישראל היא דבר טבעי, מסורת של אבותיו. עבור אברהם, עד מותו, המולדת הייתה חרן. יצחק היה צבר – נולד בארץ ישראל; אבל המגורים בארץ עדיין לא היו טבעיים עבורו והקב”ה צריך לעצור אותו מלרדת למצרים בזמן של רעב. הוא מנסה לחפור את אותן הבארות שחפר אביו, ורק כשהפלשתים סותמים אותן, הוא נאלץ לחפור בארות חדשות. הוא היה דור שני לעליה – במידה מסוימת הוא עדיין הרגיש זר ולא שייך. הבחירה שלו בארץ ישראל אינה נובעת מתחושת השייכות, אלא מהידיעה שזו הארץ הקדושה אותה ציווה לו הקב”ה.

יעקב אבינו, כאמור, היה שונה. בניגוד ליצחק, אותו הקב”ה היה צריך לעצור שלא ירד מהארץ, יעקב חושש מההליכה – מעזיבת המוכר והידוע, עד שהקב”ה צריך להתגלות אליו קודם הירידה, הן לחרן בפרשת ויצא והן למצרים בפרשה הבאה ולעודד אותו. עבור יעקב, המגורים בארץ אינם רק עניין של קדושה, אלא גם עניין של היסטוריה – לא רק הארץ הנבחרת, ארץ כנען, אלא גם ארץ אבותיו, ארץ ישראל.

את מוצאי שבת הקרוב נחגוג בהדלקת נרות את חנוכה. בספר מקבים א’ אנו שומעים:
“ויבואו אנשי המלך אשר היו כופים את הכפירה, אל מודיעין העיר כדי שיעלו קורבנות. ורבים מישראל עשו אליהם, ומתתיה ובניו נאספו. ויענו אנשי המלך ויאמרו למתתיה לאמור: ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת… ועתה גש ראשון ועשה כמצוות המלך…
ויען מתתיה ויאמר כקול גדול: גם אם ישמעו לו כל הגויים אשר בבית מלכות המלך, לבגוד איש איש בעבודת אבותיו ולבחור במצוותיו של המלך, אני ובני ואחי נלך כברית אבותינו… ויקנא מתתיה לתורה, כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא”

נס המרד מונף משתי סיבות – הקנאה לתורה, לה’, אבל גם למסורת אבותיו, להרגשה שאנחנו חלק מעשיה היסטורית גדולה בהרבה. וכך בכל העשייה הדתית שלנו: כשאנו עומדים בתפילה אנו עומדים כמובן מול ה’; אבל אנחנו גם עומדים כשמימיננו ומשמאלנו ניצבים יהודים בני הקהילה והזמן שלנו, אבל גם מכל הדורות הקודמים – אנחנו עומדים כעם אחד ומתפללים לה’. כשאנו נותנים צדקה, אנחנו נותנים לאדם מסויים העומד מולנו – אבל אנחנו גם חלק מאמירה ארוכת שנים של העם היהודי, שכוחה בהתמשכותה, שאנחנו לא נכנעים לטבע, שאנחנו שואפים לעולם מתוקן ושלם יותר. וכך הפרוטה הקטנה שאני נותן, על ידי ההתקשרות לכל ההיסטוריה הזאת, נטענת במשמעות רחבה בהרבה.

ככל שהשנים עוברות, ככל שעוד דור ועוד דור מקיים את מצוות התורה, כך הן נטענות ונבנות בעוד ועוד משמעות. שני המושגים – הארץ הנבחרת וארץ האבות, הנאמנות לתורה והנאמנות למסורת, אינם ח”ו סותרים, אלא משליכים ומשלימים זה את זה. ככל שאנחנו מחוברים יותר למסורת, כך אנו מבינים יותר את התורה – ולהפך.

במוצאי שבת נדליק את נרות החנוכה, כפי שעשו אבותינו כבר למעלה מאלפיים שנה, ונברך – “ברוך שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”. הציווי, התקנה, שתקנו חכמים בימים ההם מחייבים אותנו גם בזמן הזה, והזמן הזה נותן משמעות ותוקף לתקנת הימים ההם.

ומי שעשה ניסים לאבותינו, וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, חברים – כל ישראל, ונאמר אמן.