הרב יעקב נגן

ר”מ בישיבת ההסדר עתניאל
.

.

בא: על חמץ והחמצה

מאות שנים המתין עם ישראל ליום הגדול שבו ישתחרר מעול העבדות. והנה, כשסוף-סוף הגיע היום, נדרש עם ישראל לקום ולצאת מיד, עכשיו ממש, כי בעוד רגע תחמוק ההזדמנות – המצרים יגיעו והרגע יוחמץ. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו לא להחמיץ הזדמנויות, אך זוהי משימה קשה מאוד. לרוב, בשלב כלשהו בחיים אנו נכבלים בשגרת היום-יום והופכים אטיים וקשים, וכל שינוי, ולו הקטן ביותר, הופך לעניין מורכב. עד שבוחנים את ההזדמנות, עד שבודקים אותה ומחליטים ומתארגנים – חלון ההזדמנויות נסגר. פירושה המקורי של המילה opportunity (=הזדמנות) הוא ‘האנייה בנמל’. לעתים, עד שאדם מוצא עצמו מוכן לעלות לאנייה – היא כבר שבה ללב ים, ומי יודע מתי תשוב לעגון בחוף.

שיחות עם יצר הרע
איסור החמץ, כך נדמה, הוא תגובה לאותה חולשה אנושית. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון גדול כל כך, עד שלא היה די זמן לבצקם לתפוח ולהחמיץ. הם נאלצו להיענות לתנועת החיים ולהסתפק במצות. הם יוצאים כמות שהם, ופותחים בדרכם אל החופש. אבל נראה שבין בני ישראל היו גם כאלו שלא עלה בדעתם לצאת למסע בלי לחם, וכאשר יצאה הקריאה להזדרז ולצאת, הם התייחסו אליה בביטול והתעכבו בהכנת הצידה. משסיימו לארוז את הלחמניות הטריות גילו להפתעתם שהם נשארו לבד במצרים, ושערי היציאה מהעיר נחסמו בפניהם. ההזדמנות נגוזה.

חז”ל המשילו את החמץ ליצר הרע. בדרך כלל אנחנו רגילים לדמות את היצר הרע כמפלצת, שטן-אדם עם קרניים המסית לדבר עברה, אך ההשוואה של יצר הרע לחמץ אינה תואמת את הדימוי הזה שהרי חמץ הוא דבר מועיל, טעים ובריא. דימוי היצר הרע כחמץ מציג בפנינו אויב מסוכן הרבה יותר. בתלמוד מופיעה התפילה הבאה: “ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה” (ברכות יז ע”א). רש”י מפרש: “שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו“. היצר הרע שאנו מנהלים אתו מאבק בלתי פוסק אינו מנסה לשכנע אותנו לעשות דברים רעים במובהק. בכל פעם שאנו מגיעים לצומת משמעותי, הוא מנסה לפתות אותנו לבחור בדרך הנוחה והקלה, לא להתאמץ ולא להשתנות – להתעכב ולהחמיץ.

בחג הפסח אנו קוראים את מגילת שיר השירים. מאחורי המילים היפות מסתתר סיפור טראגי על החמצת פגישת האוהבים של הדוד והרעיה. הפסוק האחרון בשיר פותח במילים: “בְּרַח דּוֹדִי” – המפגש מתפספס, הרגע הוחמץ. בתחילת המגילה מספרת הרעיה על ציפייתה לדודה-אהובה שיבוא אליה: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר”. והנה היא שומעת אותו: “קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי”, ובמקום לקפוץ מהמיטה ולרוץ לפתוח לאהובה, היא מתעכבת בעיסוקיה, מסתדרת, מתפנקת: “פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?”. עד שהיא מסיימת להתלבט ולהתמהמה וקמה סוף-סוף לפתוח את הדלת, הדוד כבר איננו: “פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי” (שיר השירים ה ב–ג, ו). המגילה קוראת לנו להאזין לקולות שאנו שומעים בחיינו. ישנם אנשים שכל חייהם עוברים עליהם בהמתנה. הם ממתינים ‘לזכות באהבה’, ‘להגיע להארה’, לפגוש את ‘הסיפור הגדול’ שלהם, מחכים שמישהו יגלה להם את תפקידם ואת זיווגם בעולם. לא תמיד זה מגיע. לעתים קרובות הם מתאכזבים לגלות שהעולם נראה סגור וחסום לפניהם, שאיש אינו מציע להם הזדמנות להתפתח. אך האמת היא הפוכה: הם אלו שסוגרים את עצמם כלפי העולם. הם אינם מסוגלים להיענות לקול קריאת החיים שפותחים את שעריהם לקראתם. המילה ‘חמץ’ קשורה למילה ‘החמצה’, ואיסור החמץ בפסח מלמד אותנו שאסור להחמיץ הזדמנויות להתפתחות. בלשון המדרש: “כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד” (מכילתא בא פרשה ט).

יראת ההחמצה
אנחנו חיים בדור ששם דגש על עבודה רוחנית מתוך שמחה ואהבה ופחות מתוך יראה ופחד. אשתי לימדה אותי מהי עבודה רוחנית מתוך יראה: יראת ההחמצה. החיים מיוחדים כל כך, כל יום יקר וקל מאוד לפספס.
כדי להתבונן בחיים לאשורם דרושה פרספקטיבה, שלעתים מגיעה, למרבה הצער, מאוחר מדי – לנוכח המוות. התרבות מרבה לעסוק בחשבון הנפש שמביאה אתה את הידיעה על המוות הסופי. בנובלה הקלאסית של טולסטוי מותו של איוואן איליץ, הגיבור חולה במחלה סופנית שגורמת לו להרהר על ריקנות חייו. מאוחר מדי הוא מבין שהקדשת חייו להתקדמות בסולם הביורוקרטיה הרוסית ובצורך להיות ‘בורגני טוב’ מנעה ממנו לחיות את חייו כפי שרצה לחיותם.

לעתים זוכה אדם להזדמנות שנייה בחיים. בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית בשנת 1992 התמודד פול צונגוס. צונגוס היה מן המועמדים המובילים במירוץ (שבו ניצח בסופו של דבר ביל קלינטון), אך במהלך הקמפיין התברר שהוא חולה בסרטן, ובעקבות זאת הוא החליט לפרוש מן המירוץ. כעבור זמן מה התברר שהאבחון היה שגוי והוא כשיר לחזור למירוץ, אך צונגוס החליט שלא לרוץ שוב. הוא נימק את החלטתו בכך שברצונו להקדיש יותר זמן למשפחתו, “מעולם לא שמעתי על אדם שהיה על ערש דווי והצטער על שלא הקדיש די זמן לעסקיו”, אמר. בהקשר הזה ראיתי פעם שלט שמסכם את העניין כולו: “What is the point of being on the fast track when there is no one to hug you at the end?” (“מה הטעם להיות במסלול המהיר של החיים אם אין איש שיחבק אותך בסופו?”).

בסופו של יום עלינו לדעת להשיב לעצמנו מה העיקר בחיים ומה הטפל, ומהבירור הזה נוכל לצמוח. האמונה בחיים שאחרי המוות אינה מטשטשת את העובדה שעולם הפעילות הוא העולם הזה. העולם הבא הוא סטטי, רק במציאות שלנו תנועת החיים מאפשרת לנו לשנות את גורלנו באמצעות עשייה.

בין חמץ לטבק טורקי
נסיים בסיפור חסידי על חמץ: בערב פסח הטיל רבי לוי יצחק מברדיצ’ב (המכונה ‘סניגורם של ישראל’) משימה על שניים מתלמידיו. מהראשון ביקש ללכת מבית לבית ולספר שיש חולה שחייב לאכול חמץ. מהשני ביקש לאסוף עבור החולה טבק טורקי (באותם ימים נאסר ייבוא מוצרים מהאימפריה העותומאנית לרוסיה בשל המלחמה בין המעצמות). אחרי שעה קלה חזר השליח הראשון והתנצל על כך שלא הצליח להשיג שום חמץ – הכול נשרף לקראת פסח. כמה שעות מאוחר יותר חזר השליח השני עם תהלוכה ארוכה של אנשים נושאים שקי טבק טורקי. רבי לוי יצחק מברדיצ’ב הביט בשני תלמידיו, הרים מבטו כלפי מעלה ואמר: “ריבונו של עולם! ראה כמה בניך אוהבים אותך. הצאר שם בכל פינה שוטר כדי להשגיח שאין טבק מטורקיה, ובכל זאת לכולם יש טבק בלי סוף, ולך אין אף לא שוטר אחד שישגיח שאין חמץ, והנה כל הבתים נקיים ממנו”.

לתגובות: ynagen@gmail.com