מיכאל שטיגליץ
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ז – תשס”ט)
ר”מ בישיבת סוסיא
תכונות הנפש בעשרת המכות
המהלך, אותו עובר עם ישראל ביצירתו דרך מסלול השיעבוד והגאולה, דורש מאיתנו התבוננות ומוטלת עלינו חובה לנסות ולזקק את התהליך ומשמעותו, לא רק בימים ההם אלא בעיקר בזמן הזה.
בכל אחת מעשרת המכות אותן הביא הקב”ה על פרעה והמצרים הייתה מגמה נסתרת, שמעבר להכאת המצרים וענישתם ביטאה את הדרישה הא-לוקית מעם ישראל. המקום הכי בולט שבו נגלית המגמה הזו היא מכת החושך. התורה מתארת לנו:
וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י’, כ”א-כ”ג)
בראיה ראשונית הכל מובן – יש חושך, חושך עצום שאפשר למשש אותו והכל קופא, דבר לא זז. אבל באופן טבעי היינו מצפים שלאחר זמן העיניים מתרגלות אל החושך והתנועה נמשכת – איטית יותר, זהירה יותר – אבל נמשכת. והנה לא כך הדבר. שלושה ימים האימפריה המצרית משותקת. אין תנועה ואין תזוזה. בעל הכתב והקבלה, מברר את הנקודה הזו ואומר:
“לכן אמר רנ”ו באמת התורה סתמה דברי’, אבל בקבלה (=במסורת) הדבר מפורש, כי המשורר אמר ‘ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים’, ענין משלחת מלאכי רעים שאמר המשורר הוא בעצמו מה שאמר בספר חכמת שלמה: וישמו ויבהלו מאד ויחרדו מתמונות זרות. קולות שונות המו סביבותיהם להפחידם ומלאכי רעים זועפי פנים נראו למו, הנה נחרדו מחזיונות זרות שראו והם מראות משונות שנראו למו להבעיתם, ומזה יצא לבם מרוב פחד אפס כחם עד שלא יכלו להתנועע ממקומם, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבואנו, שלא ימוש ממקומו מרוב חרדת לב, ולכן לא קמו איש מתחתיו כל זמן החשך כי לא קם באיש רוח, עכ”ד.
ולדעתי ענין זה עצמו מבואר במלת ”מתחתיו“ שאמר קרא, שאין פירושו ממקום מושבו,… וכן מלת מתחתיו כאן פירושו מסבת פחד וחרדה שנפלה עליהם מתמונות זרות, והמ”ם היא מ”ם הסבה, ויתכן שאין מובן מלות ולא קמו, מניעת יכולת עמידת הרגלים, אבל כמו שיורה לשון נפילה על נמיכות ושפלות הרוח מפני הדאגה והחרדה, כענין אל יפול לב האדם עליו,… וענין ולא קמו איש מתחתיו, נמס לבבם בקרבם ונפל רוחם בתוכם מסבת החתת והחרדה מחזיונות בלהות”. (הכתב והקבלה שמות י’, כ”ג)
כלומר, במהלך מכת החושך המצרים היו שרויים בפחד כל כך עמוק, עד שלא היו מסוגלים לזוז. הפחד, אם זה שנבע מעצם החושך ואם זה שנבע מה-“פירוטכניקה האלוקית”, שיתק את המצרים באופן כזה ששלושה ימים אין יכולת תנועה במצרים הגדולה. ומרובה מידה טובה – “ולבני ישראל היה אור במושבותם”. הפחד ששיתק את המצרים התברר כאור לעם ישראל. אך אם נהיה ישרים, אותו התהליך של ההליכה אל עבר הלא נודע דרש מ-80% מעם ישראל כוחות נפש שלא היו מסוגלים אליהם ולכן מתו בימי מכת החושך. אותם הנבחרים שלא פחדו, ולא נבהלו והסכימו ללכת אל ארץ לא זרועה אחרי משה רבינו – להם היה אור, היתה ודאות, היתה שמחה. פרעה מבין את התהליך הנפשי והשיתוק מהפחד היטב, והוא מאיים על משה ואהרון “ראו כי רעה נגד פניכם” ומסביר רש”י:
ראו כי רעה נגד פניכם – כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה. אמר להם פרעה: רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב”ה להרגם אמר משה בתפלתו (שמות ל”ב, י”ב) ’למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם?‘, זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד (שם י”ד) וינחם ד’ על הרעה והפך את הדם לדם מילה, שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר: (יהושע ה’, ט’) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:
(רש”י שמות י’, י’)
פרעה מנסה להפחיד את עם ישראל, מנסה למנוע את היציאה לחירות. בתחילה בשימוש בכוחו כשליט העליון והיחיד, וכשהוא מבין דרך עבדיו שאבדה מצרים הוא מנסה להפחיד את משה ואהרון, ועל ידי כך למנוע מהם את היציאה לחירות עולם. אבל משה ואהרון לא נופלים בפח ולא מתבלבלים, אלא נעמדים ואומרים לפרעה ”בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו“ – דווקא הם, שנראים כחלשים, איתם נצא ונלך לעבוד את א-לוקינו כי חג ד’ לנו.
חז”ל בגמרא בברכות מתארים את התיאור של ההתמודדות עם הפחד באופן הבא:
ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד, אמר ליה: חטאה את דכתיב: פחדו בציון חטאים. אמר ליה: והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד! – אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב. (ברכות ס’, ע”א)
אותו התלמיד מהלך בשווקיה של ציון מהלך עם הציבור והוא מפחד בעצמו, ויותר חמור מכך מפחיד את סביבתו. אומר לו רבי ישמעאל שהפחד מזיק, הפחד משתק, הפחד יכול לעצור תנועה גדולה של גאולה וחיים. הפחד החיובי הוא הפחד שמדרבן את האדם לשמור על דברי התורה ולקיימם. בו ראוי ונכון להשתמש ואיתו להתקדם. אבל הפחד מה-“לא נודע”, מ-“מה יהיה” ומשאלות כגון אלה הוא הפחד שעליו צריך להתגבר.
הראי”ה קוק ב”עקבי הצאן” כתב מאמר קצר הכמות ורב האיכות בענין הפחד, וקישר את התכונה הזו לתקופתנו אנו:
באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה האלהית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה… “אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד”. (אדר היקר, הפחד עמ’ ק”כ-קכ”א)
עם ישראל ההולך ונגאל, הולך ומתקדם צריך להסיר מעל עצמו את הפחד, תהליך זה סופן בחובו גם סכנה של התגברות חוצפה וגאווה, אבל הוא הוא הכח המכשיר את עם ישראל לגאולה שלמה ואמיתית. גם באופן פרטי האדם עומד מול החלטות ושאלות קשות: לעלות לארץ ישראל או להישאר בגלות? לשלוח את הבן לחינוך ציוני דתי או לחינוך אחר? וכן על זה הדרך שאלות רבות ומורכבות. מכת החושך מלמדת אותנו שלא לפחד, לא לתת לתהיות לשתק אותנו. צריך להמשיך לנוע, להמשיך להיגאל כפי שמדווחת לנו התורה וגם מברכת אותנו: “ולבני ישראל היה אור במושבותם”.
