והיה הדם לכם לאת
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (יחזקאל פרק ט”ז פסוק ו’)
פסוק זה מוכר לנו היטב מטקס ברית מילה, ננסה להסבירו לאור המדרש הבא:
… הגיע שבועתו שנשבע הקב”ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיִגָאָלו, שנאמר… “ואת ערום ועריה וגו’ ערום מכל מצות”. נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך…” (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס’ דפסחא בא פרשה ה ד”ה והיה לכם).
המדרש מתאר את שתי המצוות שמסרן הבורא לעם ישראל במצרים, כדי שיהיו ”זכאים” לצאת ממצרים ”ויתאפשר” לבורא לקיים את ההבטחה שהבטיח בעצמו לאברהם אבינו מאות שנים קודם לכן. מדובר במצוות פסח ומילה “הקשורות בדם”, אותן מתאר הפסוק בדימוי מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, ובזכותן ניתנו לנו החיים במתנה, כלשון הפסוק : בְּדָמַיִךְ חֲיִי . במאמר זה נתמקד ב”מרכיב הדם” של קרבן פסח המתואר בפרשתנו.
וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: (שמות פרק י”ב פסוק ז’)
אחרי שחיטת “הקרבן המשפחתי” [כל משפחה, או חבורת שכנים הקריבו קרבן], מצווה הבורא לקחת את הדם ו”למרוח” ממנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בכל בית אשר יאכלו בו את קרבן הפסח, יחד עם המצות והמרור. מהו הרעיון של פעולה זו, אשר על פניו נראה מוזר למדי? היכן בדיוק מרחו את הדם, האם בצד החיצוני או בצד הפנימי של המשקוף והמזוזות? מה הסיבה ומהי התכלית של פעולה זו?
על כך עונה התורה בעצמה, ששה פסוקים לאחר מכן:
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם פסוק י”ג)
ישנם שני מרכיבים בפסוק זה :
- וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת – מצד אחד מהווה הדם אות וסימן לבני ישראל.
- וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם – ומצד שני מהווה אות וזיהוי לקדוש ברוך הוא, כדי ”לפסוח”[לדלג] על הבית בעת ביצוע מכת בכורות.
הסברים אלו לפשט הפסוק גורמים לנו ”להרים גַבָּה”. האם באמת הקדוש ברוך הוא ”צריך” סימן כדי לזהות את ה”בית היהודי” ולדלג עליו בביצוע הריגת בכורי מצרים? ועוד, מהי בדיוק משמעות הסימן והאות? רש”י בפירושו על הפסוק מסייע לנו בהבנה:
- לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:
- הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב”ה: נותן אני את עֵינָי, לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם:
מסביר רש”י: בעצם, הבורא לא צריך סימנים כדי לדעת היכן ספונים היהודים בביתם והיכן המצרים. זהו סימן ואות לכך שהיהודים בבית “המסומן”, “שינו כיוון” ועוסקים במצוותיו של הבורא. הם חצו את הגדר, ו”עברו בעלות” מפרעה מלך מצרים, ל”בעלותו” של בורא העולם. זהו בעצם סימן ואות לאנשים השוהים בתוך הבית הגורם להם להפנים את השינוי הגדול אותו הם חוו באותם הימים.
אם ניכנס לרגע, למוחם של בני ישראל במצרים, אשר שהו שנים ארוכות ומתישות תחת עול שעבוד קשה מנשוא של מלך עריץ ושליט אכזר, ופתאום, ביום בהיר אחד, “צץ להם מנהיג חדש”, המתווה דרך חדשה וכיוון שונה לגמרי. זהו תהליך פסיכולוגי, סוציולוגי לגמרי לא פשוט. בורא עולם בחוכמתו הרבה, מצווה עליהם, לעשות פעולות בתוך הבית פנימה, כדי להפנים את השינוי הגדול.
גם בהמשך הפרשה, בציווי העם על מצוות תפילין בפסוק: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם: (פרק י”ג, פסוק ט’), מצטט רש”י את הגמרא אשר מסבירה לנו עיקרון דומה:
והיה לך לאות, לך לאות – ולא לאחרים לאות; (מנחות דף ל”ז עמוד ב’).
היהדות אינה “מחפשת רייטינג”. אינה מחפשת החצנה ו”הצגות” כלפי חוץ. עיקר העבודה של כל אחד ואחד היא פנימית. האות של הדם והאות של התפילין, אינן באות אלא כלפי האדם עצמו.
מהו המסר
הגמרא במסכת סנהדרין (ק”ו:) קובעת כי “רחמנא ליבא בעי” – הקדוש ברוך הוא ”מבקש את הלב” שלנו.
מגיעים לכך מתוך “עשייהפנימית” שאיננה מלווה ב”רעש וצילצולים”. עשייה בתוך הבית, החודרת לעמקי הלב, היא מהווה את הבסיס האיתן, לבניית הלב והנשמה של כל אחד מבני הבית.
אם נצליח להעביר ולהפנים את אותו להט פנימי לילדינו, הרי שתחושות אלו ילוו אותם גם בזמנים קשים בבגרותם, כאשר לא יהיה כל כך חשק, או ברגעים של שחיקה מסוימת. המטען הפנימי אשר אנו רוחשים בצעירותנו, נותן לנו ”גב חזק” לעמוד איתן בכל המכשולים העתידיים. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ.
| תגובות יתקבלו בשמחה: rafi.zeberger@gmail.com |
