שלשה צעדים לבית אבא
מאת הרב מרדכי טורצינר
ראש כולל טורונטו
במשך שלשה שבועות במצרים, למדו אבותינו כיצד להתכונן לגאולה לאומית. הצוויים שקבלנו, כמבואר בפרשת בא, מתארים שלש פעולות:
- ייחוד והקרבת הקרבן פסח (שמות יב:א-ו)
- נתינת דם הקרבן על פתחי בתיהם (שם יב:ז, כא-כג)
- מילת כל הזכרים (שם יב:מג-נ)
אפשר לראות שלש פעולות אלו כשלשה מעשים בהקרבת הקרבן, אבל גם אפשר להבין בהם רעיון עיקרי ליציאת מצרים.
לפני כתשעים שנה, כתב ש”י עגנון את הסיפור ‘לבית אבא’. אנו פוגשים לראשונה את גיבור הסיפור כשהוא עובד בביתו. כבר במשפט הראשון ניכר חוסר שביעות רצונו ותסכולו מהעבודה הקשה “שאין לה תחילה ואין לה סוף, שנכנסים בה שלא בטובה ואין יוצאים ממנה עולמית.” הוא סובל מהרגשה אבסורדית, חרף העובדה שהוא בביתו הוא מרגיש זר ומנוכר. נקודת המפנה בעלילה מתרחשת כאשר הגיבור מחליט ללכת לבית אביו, אשר אותו לא ראה מזה שנים, ולבקרו לקראת פסח. הוא יוצא בחפזון – אבל בדרך יש עיכובים, ויתכן שהם לא ממש עיכובים חיצוניים בלתתי נשלטים אלא תוצאות של היסוסיו לגבי הביקור. כשהוא מגיע לעיר של אביו, הוא פוגש משכיל אחד שרוצה לשוחח איתו על סוף ספר יהושע. אחר כך הוא מוצא את עצמו בפונדק, עם “שולחן ערוך” מלא בקבוקי יין שרף, צנצנות וכוסות. סוף כל סוף הוא מגיע לבית אביו – אבל נשאר בחוץ, חסר כח להיכנס, ושם נגמר הסיפור.
הסיפור “לבית אבא” פועל כמשל בכמה רבדים. הנמשל הראשון הוא משל ליציאת מצרים. כמובא בגמרא (סוטה יא.), עבודתנו במצרים גם הייתה מתמדת וגם בלי טובה ושכר. גם לנו הייתה הרגשה שאיננו ‘בבית’, אלא בתוך עם לועז. הסבל גרם לנו להתגעגע ל”בית אבא”, ויצאנו בחפזון. אבל בדרך לבית אבא גילינו היסוס, ואפילו הבענו בקול את רצוננו לשוב למצרים. סוף ספר יהושע (כד:ב-ד) מהווה חלק חשוב בהגדה, וה’שולחן ערוך’ של הפונדק מקביל ל’שולחן עורך’ של ליל הסדר. אבל גם המשכיל וגם היין שרף (שכנראה לא כשר לפסח) לא מתאימים לאיחוד שלנו עם אבינו שבשמים בחג הפסח. ולבסוף, כמו הדור שיצא ממצרים ולא יכל להיכנס לא”י , עומדת הדמות הראשית על מפתן הדלת אך לא יכולה להיכנס לבית אביה.
הסיפור ברובד העמוק יותר לא רק מסכם ארבעים שנה של בעיות בדרך אלא הוא גם נותן לנו פרספקטיבה מעניינת על יציאת מצרים. הסיפור לא מתחיל עם שעבוד מצרים, אלא עם חיי אברהם ושרה בארץ כנען. הסיפור ממשיך עם ירידתנו למצרים, והשעבוד שלנו שם. אח”כ אנחנו יוצאים ממצרים, מקבלים את התורה בסיני, בונים את המשכן ונוסעים בחזרה לארץ. וכמו שרומז עגנון בכותרת של הסיפור, ט”ו בניסן אינה רק יציאה ממצרים, חבורת עבדים שעוזבים בית עבודתם. ט”ו בניסן היא חזרה לבית אבא, נסיעת היהודים בחזרה לבית אשר בו גדלנו בספר בראשית, אשר עזבנו, ואשר הקב”ה כבר סיפר מראש ש”דור רביעי ישובו הנה.”
בפרספקטיבה הזאת, יציאת מצרים מחייבת שנראה את עצמינו כיורשי אברהם ושרה, כדי שנזכה לשוב הביתה. לשם כך יש לנו שלש פעולות של הפרשה שלנו:
לפני כתשעים שנה, כתב ש”י עגנון את הסיפור ‘לבית אבא’. אנו פוגשים לראשונה את גיבור הסיפור כשהוא עובד בביתו. כבר במשפט הראשון ניכר חוסר שביעות רצונו ותסכולו מהעבודה הקשה “שאין לה תחילה ואין לה סוף, שנכנסים בה שלא בטובה ואין יוצאים ממנה עולמית.” הוא סובל מהרגשה אבסורדית, חרף העובדה שהוא בביתו הוא מרגיש זר ומנוכר. נקודת המפנה בעלילה מתרחשת כאשר הגיבור מחליט ללכת לבית אביו, אשר אותו לא ראה מזה שנים, ולבקרו לקראת פסח. הוא יוצא בחפזון – אבל בדרך יש עיכובים, ויתכן שהם לא ממש עיכובים חיצוניים בלתתי נשלטים אלא תוצאות של היסוסיו לגבי הביקור. כשהוא מגיע לעיר של אביו, הוא פוגש משכיל אחד שרוצה לשוחח איתו על סוף ספר יהושע. אחר כך הוא מוצא את עצמו בפונדק, עם “שולחן ערוך” מלא בקבוקי יין שרף, צנצנות וכוסות. סוף כל סוף הוא מגיע לבית אביו – אבל נשאר בחוץ, חסר כח להיכנס, ושם נגמר הסיפור.
הסיפור “לבית אבא” פועל כמשל בכמה רבדים. הנמשל הראשון הוא משל ליציאת מצרים. כמובא בגמרא (סוטה יא.), עבודתנו במצרים גם הייתה מתמדת וגם בלי טובה ושכר. גם לנו הייתה הרגשה שאיננו ‘בבית’, אלא בתוך עם לועז. הסבל גרם לנו להתגעגע ל”בית אבא”, ויצאנו בחפזון. אבל בדרך לבית אבא גילינו היסוס, ואפילו הבענו בקול את רצוננו לשוב למצרים. סוף ספר יהושע (כד:ב-ד) מהווה חלק חשוב בהגדה, וה’שולחן ערוך’ של הפונדק מקביל ל’שולחן עורך’ של ליל הסדר. אבל גם המשכיל וגם היין שרף (שכנראה לא כשר לפסח) לא מתאימים לאיחוד שלנו עם אבינו שבשמים בחג הפסח. ולבסוף, כמו הדור שיצא ממצרים ולא יכל להיכנס לא”י , עומדת הדמות הראשית על מפתן הדלת אך לא יכולה להיכנס לבית אביה.
הסיפור ברובד העמוק יותר לא רק מסכם ארבעים שנה של בעיות בדרך אלא הוא גם נותן לנו פרספקטיבה מעניינת על יציאת מצרים. הסיפור לא מתחיל עם שעבוד מצרים, אלא עם חיי אברהם ושרה בארץ כנען. הסיפור ממשיך עם ירידתנו למצרים, והשעבוד שלנו שם. אח”כ אנחנו יוצאים ממצרים, מקבלים את התורה בסיני, בונים את המשכן ונוסעים בחזרה לארץ. וכמו שרומז עגנון בכותרת של הסיפור, ט”ו בניסן אינה רק יציאה ממצרים, חבורת עבדים שעוזבים בית עבודתם. ט”ו בניסן היא חזרה לבית אבא, נסיעת היהודים בחזרה לבית אשר בו גדלנו בספר בראשית, אשר עזבנו, ואשר הקב”ה כבר סיפר מראש ש”דור רביעי ישובו הנה.”
בפרספקטיבה הזאת, יציאת מצרים מחייבת שנראה את עצמינו כיורשי אברהם ושרה, כדי שנזכה לשוב הביתה. לשם כך יש לנו שלש פעולות של הפרשה שלנו:
- ברית מילה, שהיא מצוות אברהם וציון של יוצאי חלציו הזכרים.
- קרבנות, שהם סימן מובהק של אברהם ושרה, בוני מזבחות בכל מקום חדש שהגיעו בארץ כנען.
- מתן דם הקרבן פסח על פתח הבית לציין שבית זו הוקדשה לשכינה, כאוהל אברהם ושרה.
אחרי פעולות אלו, היינו מוכנים לחזור הביתה.
הסיפור הארוך של מסע זה מסתיים בפרק ה’ של ספר יהושע, כאשר הקב”ה אומר “גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה:ט).” הזכרים נמולים (ה:ב-ח). מקריבים קרבן פסח (ה:י). והם חונים בגלגל (ה:י), ה’בית’ הראשונה שלהם בארץ.
אבל על אף שגמרנו את המסע הלאומי לבית אבא בפעם הראשונה בספר יהושע, המסעות של כלל ישראל עדיין נמשכים. דרך מילה, קרבן ובנין בית בדוגמת אוהל אברהם ושרה, נציין את עצמנו כתולדות אברהם ושרה, ואז נזכה לחזור פעם אחרונה לבית אבא.
הסיפור הארוך של מסע זה מסתיים בפרק ה’ של ספר יהושע, כאשר הקב”ה אומר “גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה:ט).” הזכרים נמולים (ה:ב-ח). מקריבים קרבן פסח (ה:י). והם חונים בגלגל (ה:י), ה’בית’ הראשונה שלהם בארץ.
אבל על אף שגמרנו את המסע הלאומי לבית אבא בפעם הראשונה בספר יהושע, המסעות של כלל ישראל עדיין נמשכים. דרך מילה, קרבן ובנין בית בדוגמת אוהל אברהם ושרה, נציין את עצמנו כתולדות אברהם ושרה, ואז נזכה לחזור פעם אחרונה לבית אבא.
