חלפה עברה לה שנה מאז יציאתם ממצרים, והנה מגיע שוב י”ד בניסן. יש לברר האם צריך להקריב שוב קרבן פסח?
ברור לחלוטין כי לא צריך לעשות את כל הדברים שבוצעו בשנה שעברה במצרים. שהרי, אין משמעות לשימת הדם על המזוזות והמשקוף,
אין משמעות לכל ההכנות לקראת יציאתם ממצרים (מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים ,נַעֲלֵיכֶם בְרַגְלֵיכֶם ּומַקֶלְכֶם בְיֶדְכֶם).
אך מה הדין לגבי מצוות קרבן פסח, אותו הקריבו שנה קודמת, שעות מספר לפני יציאתם? מה דינו בשנה השנייה לצאתם ממצרים?
למדנו בפרשת בא (י”ב, כ”ה) כי מצוות הקרבת קרבן פסח חל גם לדורות, אך רק לאחר כניסת העם לארץ ישראל (וְהָיָה כִי תָבֹאּו אֶל
הָאָרֶץ אֲשֶר יִתֵן ה’ לָכֶם כַאֲשֶר דִבֵר ושְמַרְתֶם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹאת). והנה התורה בכל אופן מצווה על מצווה זו גם בשנה השנייה לצאתם
מ מצרים כפי הנלמד מ פסוק בפרשתנו:

באְַרבָּעָּה עָּשָׂר יֹום בַחֹדֶׁש הַזֶה בֵּין הָּעְַרבַיִם תַּעֲשּו אֹתֹו בְּמֹועֲדֹו כְּכָּל חֻקֹתָׂיו ּוכְּכָּל מִׁשְׁפָּטָּיו תַּעֲשּו אֹתֹו: (במדבר ט’, ג’)
מצוות הקרבת קרבן פסח צריכה להתקיים גם עתה (לא נרחיב בהסבר העניין במסגרת מאמר זה), ומכאן ואילך נצטוו להקריבו רק אנשים
טהורים. סביר להניח שכל האנשים שמעו ציווי זה והתכוננו לקיום המצווה במועדה. כל מי שהיה טמא נטהר, וגם אנשים אשר היו טמאי
מתים (נגעו במת, או היו באותו ”אהל” ביחד עם מת), נטהרו במשך שבעה ימים [כמתואר בהרחבה בתחילת פרשת ”חקת” בדיני פרה
אדומה], כך שהגיעו לחג הפסח, ”טהורים ומוכנים” כדי לקיים מצוות קרבן פסח במועדו. אכן התורה מתארת שני פסוקים מאוחר יותר, כי
העם קיים את המצווה ככל אשר נצטווה:
וַיַעֲשּו אֶת הַפֶסַח בִָּראׁשֹון בְּאְַרבָּעָּה עָּשָׂר יֹום לַחֹדֶׁש בֵּין הָּעְַרבַיִם בְּמִדְּבַר סִינָּי כְּכֹל אֲׁשֶׁר צִּוָּה ה’ אֶת מֹׁשֶׁה כֵּן עָּשּו בְּנֵּי
יִשְָׁראֵּל: (שם, פסוק ה’)
רוב העם אמנם קיים את המצווה, אך היו מעטים שלא יכלו לקיימו עקב טומאתם למת, כמתואר בפסוק הבא:
֣ וַיְהִי ֗ אֲנָּׁשִׁים ֨ אֲׁשֶׁר ֤הָּי ּו ֙ טְּמֵּאִים ֣לְּנֶפֶׁש ֔אָּדָּם וְֹלא ֥ יָּכְּלּו לַעֲשֹׂת ֖הַפֶסַח ֣בַי ֹום ֑הַהּוא ֫ וַַֽיִקְְּרב ּו ֥ לִפְּנֵּי ֪ מֹׁשֶׁה ֥ וְלִפְּנֵּי ֖ אַהֲֹרן ֥בַי ֹום הַהַּֽוא
יש מחלוקת בין המפרשים מי היו האנשים הטמאים הללו? נצטט מספר דעות בנושא:
.1 לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול, ושלא ימותו שם מתים בכל יום (אבן עזרא).
.2 נושאי ארונו של יוסף [נפטר במצרים], אשר לקחו ממצרים והלכו איתו בכל שנות המדבר (ר’ ישמעאל).
.3 מישאל ואלצפן היו, שנטמאו כאשר ”התעסקו” בקבורתם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, אשר מתו זה עתה (ר’ עקיבא).
אותם אנשים פילסו דרכם אל משה ואל אהרן, ופנו אליהם בפנייה הנרגשת הבאה:
… אֲנַחְּנּו טְּמֵּאִים לְּנֶפֶׁש אָּדָּם לָּמָּה נִגַָּרע לְּבִלְּתִׁי הַקְִּרב אֶת קְָּרבַן ה’ בְּמֹעֲדֹו בְּתֹוְך בְּנֵּי יִשְָׁראֵּל: (שם, פסוק ז’)
גם להסבר טענתם, יש דעות שונות בחז”ל, אנו נצטט את פירושו של רש”י על הפסוק:
אמרו לו: ייזרק הדם עלינו בכוהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים ..
ביקשו הטמאים לפי פירוש זה, כי הכהנים הטהורים ”יתעסקו” עם קרבנם ויזרקו את הדם (חלק מתהליך הקרבן), ולאחר טהרתם באותו יום
– יתאפשר להם לאכול את הקרבן בערב. שהרי ניתן לדייק מן הפסוק האומר: ֣בַי ֹום ֑הַהּוא – רק באותו יום לא יכלו להקריב, כיוון שעדיין
היו טמאים, אך בערב – כבר יהיו טהורים ויוכלו לאכול את הקרבן.
פנה משה אל הקדוש ברוך הוא, כדי לברר מה ההלכה לגבי אותם אנשים טמאים, מיד נענה בתשובה הבאה:
דַבֵּר אֶל בְּנֵּי יִשְָׁראֵּל לֵּאמֹר אִיׁש אִיׁש כִי יִהְּיֶה טָּמֵּא לָּנֶפֶׁש אֹו בְּדֶֶרְך ְרחֹקָּה לָּכֶם אֹו לְּדֹֹרתֵיכֶם וְעָּשָׂה פֶסַח לַ ה: בַחֹדֶׁש
הַשֵנִי בְּאְַרבָּעָּה עָּשָׂר יֹום בֵּין הָּעְַרבַיִם יַעֲשּו אֹתֹו עַל מַּצֹות ּומְֹּרִרים יֹאכְּלֻהּו: (שם, פסוקים י’, י”א)
יש “תיקון” לכל האנשים שנמנעה מהם האפשרות לחגוג את פסח ראשון. אפשרות זו, חלה בדיוק חודש אחד אחרי הפסח הראשון.
בי”ד באייר, באותה שעה [בין הערביים] חל “פסח שני” ובו יש להקריב את הקרבן ולאוכלו עם מצות ומרור בדיוק כפי שרוב העם נהג
חודש לפני כן. אנשים אלו א ש ר “העזו”, פנו אל מנהיגי העם ללא חשש ומורא , קבלו “מתנה ” כפי שמתואר ברש”י על פסוק ז’:
ראויה היתה פרשה זו לה יאמר ע”י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין
זכות ע”י זכאי.
פרשה זו של פסח שני, היא חלק מדיני ומצוות התורה. כשם שכל התורה נאמרה לעם ישראל ע”י משה, גם מצווה זו הייתה אמורה
להיאמר על ידו. אך זכותם של אותם אנשים הייתה גדולה מאוד, ולכן , הפרשה נאמרה בזכותם לכלל העם.

מהו המסר?
נוכל ללמוד מן האנשים הטמאים, כי אדם השואף לרחוק מגיע רחוק. אותם אנשים ”לא קבלו את הדין” וניסו לשנותו.
כך נלמד “להגדיל ראש” לשאוף, להתקדם ולהציב לעצמנו יעדים “רחוקים”. בעזרת ה’ ובעזרתנו – נגיע אליהם.