היום נעסוק בעסקאות נכסי דלא ניידי [נכסים שאינם מטלטלים]. נלמד מהם הכללים, המגבלות והסייגים במכירות אלו. ננסה לעמוד על
שורשם ותוך כדי, להסיק מאופן לימודם מסרים לחיינו. ישנן בפרשתנו, שלוש מצוות הנוגעות לעסקאות אלו:
.1 השבת קרקע לבעליה ביובל – כאשר אדם מכר קרקע כדת וכדין, העביר בעלות, הנכס נרשם בטאבו על שם הקונה. לכאורה נסתם הגולל
והמוכר יכול ”לשכוח” מהקרקע שמכר. אך לא, על פי דין תורה – כל הקרקעות אשר נמכרו ללא הגבלת זמן חוזרות לבעליהם המקוריים,
בשנת היובל, היא “שנת החמישים” (הספירה החלה זמן קצר לאחר כיבוש הארץ בימי יהושע) . הקונה קרקע [או בית, שדה או כרם] מְ צּווֶה להשיבה לבעליה בשנת היובל, ככתוב: בִּשְׁנַת הַּיֹובֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבּו אִּיש אֶל אֲחֻזָּתֹו (פרק כ”ה, פסוק י”ג).
.2 איסור מכירת קרקעות לצמיתות –במקביל לדין הקודם הקרקע ביובל, ישנו איסור נוסף המפורש בפרשתנו: וְהָּאֶָּרץ ֹלא תִמָּכֵר
לִּצְמִּתֻׁת.. (שם, פסוק כ”’ג). איסור זה קובע, שאין למכור את הקרקע ללא הגבלת זמן. אמנם מותר למכור אפילו ליותר מחמישים שנה
[במקרה זה, הקרקע אינה חוזרת לבעליה בשנת היובל אלא בשנה שנקבעה בעסקה], אך חייבים להגבילו בזמן. אם עברו על האיסור
ומכרו קרקע לצמיתות, דין היובל ”גובר” על המוסכם בעסקה, והבעלות מופקעת ביובל. [לחלק מהפרשנים – המוכר והקונה עברו האיסור].
.3 פדיון קרקעות – הקדוש ברוך הוא נתן ”אפשרויות נסיגה” לפני שנת היובל. כלומר, אם המוכר מכר את קרקעו עקב מצוקה כלכלית,
ולאחר זמן השתפר מצבו, מבקש הוא לקבל חזרה את הנכס. אפשרות זו נקראת ”פדיון הקרקע” ומתחלקת למספר אפשרויות:
.1 גאולת שדה אחוזה [שדה השייכת למשפחה מימות חלוקת הארץ, או שדה אשר זכה בה מכוח ירושה]– ניתן לגאול אותה רק לאחר
שעברו שנתיים מעת המכירה, ע”י המוכר בעצמו או קרוב משפחה שלו. פעולה זו מתבצעת גם בניגוד לדעת הקונה ובעל כורחו.
במסגרת גאולת הקרקע, הקונה מחויב להחזיר למוכר את החלק היחסי של ערך הקנייה עד לשנת היובל. לדוגמא: אם הנכס נמכר
בשנה העשרים ליובל בשלוש מאות אלף שקל והמוכר גאל את הקרקע כעבור עשר שנים. במקרה זה יחזיר הקונה למוכר מאתיים
אלף שקל [נשאר עוד עשרים שנה, מתוך שלושים השנים עד ליובל, בהן הקונה יכול היה ליהנות מן הקרקע. לכן, עליו להחזיר שני
שליש מסכום העסקה]. בכל מקרה, אם אינו גואל – חוזרת הקרקע לבעליה ביובל.
.2 גאולת שדה מקנה [שדות שאינם שדה אחוזה] – דינם שווה לשדה אחוזה למעט העובדה, שלא ניתן לכפות גאולה על הקונה. אם
אינו מעוניין להשיב את הקרקע באמצע שנות היובל, אינו מחויב אלא רק בשנת היובל.
.3 גאולת בית בעיר חומה [בית השוכן בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון] – ניתן לגאול אותו רק בשנה הראשונה מעת ביצוע
העסקה. ככתוב: …וְהָּיְתָּה גְאֻלָּתֹו עַד תֹּם שְׁנַת מִּמְכָּרֹו… (שם, פסוק כ”ט) עם תום השנה, הבית ”נחלט” לקונה ואינו מופקע ממנו
לעולם [אף לא ביובל!]. מטרת ההגבלה לשנה – כדי לזרז את המוכר לגאול אותה במהירות, מצד “חיבת הארץ”.
.4 בתי ערי חצרים [בית שאינו בית עיר חומה – השוכן בעיר שאיננה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון] – ניתן לגאול מייד [כמו בית עיר
חומה] וגם ניתן לגאול כל השנים עד היובל [כמו דין שדות].
כיצד ניתן להסביר את ה”מתח” בו שרויים המוכר והקונה בשנים הללו בהם יכול המוכר לבצע ”ביטול הקניין”, במקרים מסוימים אף בעל
כורחו של הקונה? מדוע דין תורה נראה על פניו כה “מסורבל “, ואינו נוהג לפי חוקי השוק כפי ההלכות הנוהגות בעולם המערבי? מהו הרעיון
המרכזי הטמון בהלכות אלו? בעל ספר “החינוך” [חכם אשר חי לפני כשבע מאות שנה, אשר זהותו, אינה ברורה דיה] כותב שני הסברים
למצוות ספירת שנות השמיטה [מצווה ש”ל]:
א. “על דרך הפשט” – רצה ה’ להודיע לעמו כי הכל שלו…עִ ם מצוה זו של ספירת ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע
חברם ולא יחמדוה בליבם, בדעתם, כי הכל שב, לאשר חפץ האל שתהיה לו. הסבר זה מיישב את שאלותינו.
ב. ”על דרך הסוד” – בעניין ה”שביעיות”, שנצטווינו למנות השנים שבע שבע, ולא שמונה שמונה, או תשע תשע, או פחות מהן – יש בזה
ענין של “חכמה גדולה וטובה”. ידעוהו חכמים, ולא ירצו למסרו לבני אדם! בהמשך להסבר זה, כתב: “ואתה הָ בֵּ ן היקיר, תזכה ותחקור
ותרבה דעת ותבין הדברים”. הסבר זה נותן טעם לחלוקת השנים לקבוצות של שבע שנים.
מחבר ספר החינוך כתב את הספר עבור בנו, וכך כתב בהקדמתו: מטרת הספר, לעורר את לב הנער בְ נִ י, והילדים חבריו, בכל שבוע ושבוע,
אחר שילמדו אותו הסדר בחשבון המצוות, ולהרגיל אותו בהם.. “גם כי יזקינו לא יסורו ממנה” (על בסיס הפסוק בספר משלי פרק כ”ב, פסוק
ו’). ואמנם זכה המחבר, וספרו הפך לספר לימוד, לא רק לנערים אלא גם לגדולים… עד כדי הוצאת מהדורות רבות.

מהו המסר?
את המסר נלמד הפעם מאופן העברת התכנים של בעל ספר ”החינוך” לבנו יקירו, אשר הספר נכתב עבורו ועבור חביריו הילדים.
את כל אחת משש מאות ושלש עשרה מצוות המתוארות בספרו, חילק המחבר לארבעה חלקים: מהות המצווה ומקורה, שורשה [טעם וסיבת
המצווה], פירוט עיקרי דיניה, ולבסוף תנאיה הבסיסיים [האם נוהגת בימינו? בארץ או גם בחו”ל? חל על נשים כגברים וכן הלאה].
שני ההסברים המצוטטים לעיל, מיוחסים לחלק של ”שורש המצווה” במצוות “מניין שנות היובל”. נוכל ללמוד מלימוד דידאקטי זה, כיצד עלינו
להעביר מסרים ברורים לדור ההמשך. ראשית יש להפנים שאין כלל וכלל מניעה לצוות על ילדינו מה לעשות, ומה אסור להם לעשות, שהרי
בעל ספר החינוך מונה לבנו יקירו, מספר עצום של מצוות ללא חשש ומורא. אך יש לעשות זאת בחוכמה ובטוב טעם כדי להביא אותו להפנמה
עמוקה. בתחילה, יש להסביר את הרעיון הכללי, כדי שהילד לא יחשוב שהנושא חס וחלילה “מצוץ מן האצבע”. לאחר מכן, יש להכניס את
הנושא ”לליבו של הילד” כדי שלא רק יבין בשכלו את מהות המצווה, אלא גם ”ירגיש אותה בליבו” עד כדי הזדהות פנימית. רק לאחר מכן,
ניתן לפשפש ולהרחיב את היריעה בדבר פרטי הדינים הרבים של כל מצווה ומצווה. לבסוף, יש לתחום כל דבר ב”גבולות גיזרה” ברורים.
נוכחנו גם ללמוד, כי אין לחשוש מלהביא רק את עיקרי הדברים, ולהשאיר ”מרווח לימוד” כדי ”לחקור ולהרבות דעת עד להבנת הדברים”.