פרשתנו עוסקת בהלכות שנת שמיטה ובעיקר, בהלכות שנת היובל (השנה החמישים לאחר שבע שמיטות) ובדינים הרבים הקשורים למועדים אלו. היום נעסוק במצווה האחרונה המיוחסת לשנת השמיטה.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּך. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא, פרק כ”ה, פסוקים ו’-ז’)

פסוקים אלו מורים לנו, שלמרות שאסור לעבוד את האדמה בשנה השביעית, היא שנת השמיטה, הפירות הגדלים בשנה זו אינם אסורים. הם מותרים לאכילה, ע”י כל יהודי, וכן לעבדים ולשפחות, לפועלים השכירים ולתושבים הגרים עמנו. כמו כן, מציינת התורה, כי מותר לאכול ולהאכיל פירות שביעית גם לבהמות ולחיות.
חכמים התייחסו להזכרת החיות וגם הבהמות בפסוק, וכך הם שאלו: אם התורה מתירה להאכיל את החיה הגדילה בשדה, למרות שאין לנו אחריות כלפיה, כל שכן, שהיה ראוי לתת לבהמה הגדילה בביתנו, ואנו אחראים להתפתחותה וגידולה, ואין צורך לציין זאת במפורש. לכן, פירשו חכמים את משמעות הפסוק באופן שונה לחלוטין:

כל זמן שחיה אוכלת בשדה – תאכיל לבהמתך בבית, כָּלָה לחיה מן השדה – כָּלָה לבהמתך מן הבית (פסחים, נ”ב:)

כך הסבירו חכמים את הפסוק: פירות אשר גדלו בשנה השביעית, שנת השמיטה, מותרים באכילה, כל עוד קיימים הפירות גם בעיר וגם בשדה, גם בבית וגם מחוץ לבית. אך, מאותה נקודת זמן שהפירות כבר לא זמינים לחיות הגדלות בחוץ, אנו חייבים להפסיק לאכלם גם בתוככי הבית. האיסור מיוחס גם ל”בהמות הביתיות” וגם לבני האדם. באותה תקופה יש להוציא את הפירות מחוץ לבית, ולהפקירם [יש דעות שונות, האם יש להסתפק בהפקרתם של הפירות, או שמא, יש לבערם ולשרפם לגמרי]. מצווה זו נקראת “ביעור שביעית”.

מה טיבה של מצווה זו ? מה הרעיון והמסר העומד מאחורי הקשר בין זמינות הפירות לחיות בחוץ, לזמינותם ולהיתרם באכילה בבית?

פירות שביעית הם הפקר לכל. כל אדם רשאי לאסוף פירות כדי אכילת בני ביתו. מצב זה של שוויון קיים כל עוד יש פירות בשדה, וכל הרוצה יכול לצאת ולאסוף לבני ביתו. אך מה יהיה בסוף העונה, כאשר יכלו הפירות מן השדה? האחד אסף כמות גדולה, והאחר לא הספיק, ושוב אין הפירות מחולקים בשווה בין הצריכים להם.

לכן באה חובת הביעור: כאשר אין עוד פירות בשדה, חובה על כל אדם המחזיק פירות שביעית בביתו להפקירם ולחלקם מחדש. (”קדושת פירות שביעית”, ”דעת” – מכללת הרצוג)

ואלה דברי התוספתא (שביעית ח’):

מי שיש לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו וקרוביו ולידועיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: אחינו, בית ישראל, מי שצריך ליטול, ייטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו.

הסבר זה מעמיד לנו קצת פרופורציות לחיים, אשר התורה מתווה לנו. נראה לנו שאנחנו השולטים במצב. תחת שליטה ואנחנו מעצבים את אורך חיינו ושולטים עליו. בנקודה מעניינת זו של החיים, כאשר הכול נעצר מלכת, אין עבודה בשדה, הפירות הפקר, וכל הרוצה – יבוא וייטול, מוסיפים ומחנכים אותנו לצניעות וענווה. שים לב, אומר לנו הקדוש ברוך הוא: יש גם חיות בשדה, שאינן תחת שליטתך. למרות זאת, פקח עיניך ובדוק, האם אותם פירות שאתה חושק לאכול, זמינים ועומדים לרשותם של חיות הבר? האם לא כלתה עונתם בשדה? אם כן – עצור! גם אתה אינך יכול לאכול בבית פירות אלו.

חשיבה זו מצטרפת לאיסור כללי של ”צער בעלי חיים” שלכל הדעות יש להישמר מפניו. לא רק את האדם אסור לצער [כמתואר בהרחבה, במאמר ”איסור אונאה” על פרשת ”בהר בחקתי”, תשס”ט], אלא גם את הבהמות בבית ואת החיות בשדה. סיפור מופלא מסופר על מחבר ששה סדרי משנה, הלוא הוא רבי יהודה הנשיא, אשר ”לגודל מדרגתו” נכשל בנושא זה:

פעם אחת לקחו עגל לשחיטה, ואותו העגל הרגיש בדבר, וכדי להימלט ממר גורלו, ברח והחביא ראשו בין כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר רבי לעגל: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורין קשים. וכך סבל רבי שלוש עשרה שנה מכאבי חניכיים ומכאבים בהוצאת השתן. (בבא מציעא פ”ה.)

”סופו של הסיפור”, מעניין ומפתיע:

יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה, ועמדה לזורקם. אמר לה רבי: הניחי להם, שכן נאמר: טוֹב ה’ לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמ”ה, ט’). באותה שעה אמרו בשמים: הואיל ורבי גילה רחמים מרובים על בעלי חיים, ראוי שאף עליו ירחמו, ונסתלקו ממנו ייסורים.

מהו המסר ?

שמירה על צער בעלי חיים, שזורה במכלול הלכות נוספות, המחייבות אותנו לשמור, ולא לצער את הסובבים אותנו. לא את החבר, גם לא את השכן. לא את הבוס, אך גם לא את הכפיף. לא את החניך, וכן לא את המורה והמדריך. בוודאי שלא את בן/בת הזוג, וכמובן גם לא את ילדינו. במאמר זה גילינו שגם לא את הבהמות בבתינו, ואף את החיות שבשדה אנו מצווים שלא לצער. יהי רצון שנזכה ללכת בדרך הבורא ”המרחם על כל מעשיו”.

שבת שלום

המאמר לע”נ חברינו חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן הי”ד, שנהרגו בחברון עיר האבות, בעת חזרתם מתפילת ליל שבת במערת המכפלה – ל”ב בעמר, תש”מ