הרב יחיאל ברוקנר
ראש כולל לשעבר במינכן, גרמניה
ר”מ בישיבת בני עקיבא בחדרה ומורה להעשרה תורנית בבית ספר ביכורה
על הפסוק “וכי ימוך אחיך…וחי עמך” (ויקרא כ”ה, ל”ה) אומר המדרש בויקרא רבא (ל”ד, ג’) –“זה הוא שכתוב: ’גומל נפשו איש חסד‘ (משלי י”א, י”ז)“. לפני שנעיין בהמשך המדרש ננסח את השאלה המתבקשת במלוא חריפותה. הפסוק המוזכר מדבר על מצות התמיכה באח הנזקק, “והחזקת בו” אנחנו מצווים להחזיק ולחזק את אחינו שנקלע למצב של נפילה, של הסתבכות או של הידרדרות. יתר על כן: כל הפרשה כולה עוסקת בענייני בין אדם לחברו. השמיטה מפקירה את השדה ואת יבולה מידי בעל הבית לטובת כולם – עבדים, שפחות וגם בעלי חיים. הריבית אסורה על מנת לשמור על הלווה. אסור להונות את החלש ואין לרדות בעבד. אם כך כיצד נקשרת הקביעה שדווקא מי שדואג לעצמו, הוא הנקרא “גומל חסד”?! הרי הניגוד ממש זועק לשמים הפרשה עוסקת בדאגה לזולת ואילו המדרש מהלל את הטיפוח של העצמי!
עיון בהמשך של המדרש רק מעצים את הקושיה וכן הלשון: “זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: ר’ להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! אמר להם: הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות (=נותנים לו על זה שכר) ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ט): “כי בצלם אלהים עשה את האדם” על אחת כמה וכמה!”
הפסוק המלא במשלי הנו: “גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי”. הרלב”ג מסביר בדרך נפלאה ואמיצה: “הנה מי שמגדל נפשו החומרית ומחזיק אותה לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו. ואמנם מי שהוא עוכר בשרו ומצר לגופו הנה הוא אכזרי כי מי שהוא אכזרי לעצמו כל שכן שהוא אכזרי לזולתו. ואולם אמר זה כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתב’ מה שיענו גופם עינוי וזה הפך רצון הש”י. ולזה תמצא שלא העמידה התורה דבר שיהיה בו עינוי לנפש הבהמות רק מעט ביום אחד בשנה והיה זה כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות. ולזה מי שיהיה סבה להחלות הגוף אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך.”
במילים פשוטות ותמציתיות: עבודת ה’ נכונה ומכוונת מטרה אפשרית אך ורק אם אנחנו נדאג לגוף שלנו. לא רק שאין פסול במחשבה ובדאגה לרווחת כלכלתנו ולבריאות גופנו, זו היא חובה מוחלטת ותנאי לעבודת ה’ נכונה וראויה. אספקה נכונה לצורכי גופנו, החזקתו וחיזוקו הינם תנאי שבלעדיו אי אפשר לקיים את יהדותנו במלאו ההוד והתפארת! מי שלא נותן לעצמו, לגופו, לרווחתו, לא יתן גם לחברו. וזאת התשובה לשאלתנו.
כתוספת נאותה ומשלימה ברצוני לצטט מכתביו של הרב קוק זצ”ל אורות התשובה. שם הרב מציב כשלב ראשון ובסיסי במדרגות התשובה את “התשובה הטבעית” שהיא הדאגה לגופנו הבריא – וכאן מתוך דבריו: “התשובה הטבעית הגופנית סובבת את כל העברות נגד חוקי הטבע….שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים. והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם…”
הלל הזקן מלמד את תלמידיו המופתעים הרגילים למצוות, סגנון מתן צדקה בסתר, ביקור חולים, מת מצוה ועוד, שגם הדאגה לגוף על ידי המרחץ המביא לבריאות, לחוסן וחוזק הגוף הוא מצוה, מצות גמילות חסד שהרי הוא גומל חסד עם גופו. היגיינה, אסטטיקה, הקפדה על תזונה בריאה ומאוזנת, כל אלה ויותר הן מצות גמילות חסדים והם הכרחיים לביצוע וקיום נכונים ויעילים של המצוות.
אם נחבר את הרעיון הזה לימים המיוחדים בהם אני מצויים כעת, הרי שהדברים מתחברים באופן פלאי. אלפיים שנה היינו ללא גוף לאומי והנה חזרנו לארצנו והקמנו מדינה, וכעת יש להשקיע בטיפוחה, בפיתוחה, בביצורה, בגישור בין חלקי החברה ובכל דבר שיכול להוסיף הרמוניה בקרבנו.
ובדרך זו נזכה בעזרת ה’ לימים של תיקון חיצוני ותיקון פנימי ובגופו של דבר נתקן עולם במלכות שד-י.
שבת שלום ומבורך
