אורה קראוס
שליחה לשעבר בפרת’ (תשס”ט-תשע”ב)
כיום יועצת הלכה ומורה לתנ”ך, תושב”ע והיסטוריה, אולפנית בר אילן נתניה

לגרסת הPDF לחץ כאן

“…ויאמר הלא אצלת לי ברכה” (בראשית כז, לו) .
אמר ריש לקיש: זה אחד משלשה בני אדם שבאו בעקיפין על הקב״ה.
אמר לו עשו: אילו היינו שנינו צדיקים, לא היה לאלהיך ברכות לברך את שנינו?
ואמר ליה הקב״ה: יסכר פיך, הרי יעקב מברך לשנים עשר שבטים, ולא כשהוא מברך לזה מברך לזה.
אף על פי כן נתמלא עליו רחמים, בא לברכו ונסתלקה שכינה ממנו, התחיל להתפלל ואומר: “יוחן רשע
ישעיהו כו, י( .
אמר לו: “בל למד צדק”.
אמר לו: זה אתה מבקש לברך? עתיד הוא להחריב את ביתי ולערבב את הארצות והממונות…
מיד תלה עשו את עיניו למעלה ובכה, שנאמר: “וישא עשו קולו ויבך.

אמר הקב״ה: אף על פי שהוא רשע, החניף לו.
אמר ר׳ אלעזר: שלש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו. אמר הקב״ה: הרי הרשע חיה בוכה על חייו, מה אני מחזירו ריקם? מיד אמר לאביו שיברכו..”

(מדרש תנחומא ,בובר, כד’)
 
“ויאמר – הלא אצלת לי ברכה?” – את הדברים הללו של עשיו מחבר ריש לקיש לעוד שתי דמויות – קין ומנשה, ששלושתם באו, על פי טענתו, “בעקיפין” על הקב”ה. (עיין סנהדרין קא’ ב’)
שלושה אלו – שלושה חוטאים, עומדים ברגע האמת מול תוצאות מעשיהם והתנהלותם; קין ורצח אחיו הבל, מנשה -אשר היטה את יהודה לעבודה זרה ועשיו אשר הפסיד את הברכות. ברגע זה הם אינם לוקחים אחריות אלא  מעלים מול אלוהים טענה ניצחת ומצליחים לרכך את רוע הגזרה.
סיפורו של עשיו ייחודי בשלישיה זו, בכך שהוא סיפור מורכב וסבוך, וניתן לדון בו מזויות ראיה רבות. האם אכן צדקה רבקה בהטעותה את יצחק? מה חשב יצחק ברצותו להעניק את הברכה לעשיו, ומה תכנן להעניק ליעקב?  מה חלקו של יעקב ומה אחריותו?
אך עם המורכבות – לא ניתן לנתק את עשיו, אורח חייו והתנהלותו מהאחריות להפסד הברכה. 

רש”י, בבאורו לברייתא בסנהדרין, מבקש להסביר מה פרוש הביטוי “באו בעלילה” (ובלשון המדרש ,בעקיפין) על הקב”ה, ואלו דבריו: “שבאו בעלילה – שלא באו לבקש לפני הקב”ה בתפילה אלא באו בעלילה, שאמרו דברים של נצחון (ניצוח) שאין להם תשובה” .
 אולם המדרש בתנחומא עונה לדברי רשי ושם בפי הקב”ה תשובה מלאה וחזקה לטענת עשיו. עשיו אינו ראוי לברכה לא בגלל עברו, אלא גם בגלל העתיד הצפוי. בברכה לעשיו צפון פוטנציאל לנזק לעם ישראל.
למרות סיכוני העתיד, למרות התשובה הניתנת לעשיו וליצחק, שם המדרש בפי הקב”ה משפט רווי עצמה ורחמים  “אמר הקב״ה: הרי הרשע הזה בוכה על חייו, מח אני מחזירו ריקם? מיד אמר לאביו שיברכו”

מה בא תנחומא ללמדנו?
אולי מציף המדרש את הדילמה מהי דרך הפעולה הנכונה  כאשר מול מידת הדין האמת והיושר עומד האדם הנתון במצוקה עקב מעשיו שלו.
כאנשי חינוך אנו מכירים בערך העצום של השיקוף, בעצמתו של החינוך ללקיחת אחריות, בחשיבות העקביות ובכחה של התוצאה הנגזרת מן המעשה. ועם כל זה ולמרות הכל, טוען המדרש, לעיתים לא נכון להתעלם מן הדמעות מהצער והצעקה, גם כאשר הם באים בעלילה וחוסר יושר, גם כאשר צריך להעמיד על המקום, גם כאשר  יש לנו תשובה.
על אף כל זאת ולמרות הכל לפעמים צריך לפתוח את עצמנו אל המחוזות הלא נודעים והפחות בטוחים של החמלה.

לתגובות:  orahkr@gmail.com