אם אתם פותרים שאלה ואתם נתקעים בה, אף פעם אל תעברו ישר לשאלה הבאה, ותגידו לעצמכם ”יאללה חפיף עם השאלה הזאת”, אלא תבינו את מקור הבעיה כדי שלא תחזור שוב, וכך, את השאלות הבאות תצליחו ביתר קלות…
(מתוך גישה ללימוד נכון לקראת מבחני בגרות באתר “בגרות במתמטיקה”, Emath)
עצה זו אשר ניתנת לנבחני בגרות באחד המקצועות הבעייתיים ביותר, הלוא הוא מתמטיקה, בעצם מלמדת אותנו לא ללמוד ”חפיף”. להשקיע בלימוד ולהבין את שורשי הדברים ולא להישאר ברמת לימוד נמוכה. נבחן את סוגית ה”חפיפניקיות” מתוך פרשתנו:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא, פרק כ”ו, פסוק ג’)
פסוק קצר זה מכיל שלושה פעלים [הליכה, שמירה ועשיה] ושני שמות עצם [חוקות ומצוות]. סוף הפסוק נראה ברור למדי: יש לשמר [ללמוד ולהפנים] את החובות המוטלות עלינו, כדי לעשותם ולקיימם בסופו של דבר. מה כוונת תחילת הפסוק? מהן החוקות, ומה כוונת הפועל הליכה? הסבר מעניין מספק לנו הרש”ר [הרב שמשון בן הרב רפאל] הירש [חי לפני כמאה וחמישים שנה] בפרשנותו על הפסוק:
הלך, מלשון לנוע לקראת מטרה…חוקות ה’ הם גבולות שנקבעו בידי ה’. הם הותוו על פי טבענו המוסרי ובהתאם לייעודנו המוסרי.
הסבר זה בעצם קובע שהחלק הראשון מתווה מדיניות, גבולות גזרה, ושאר הפסוק עוסק ב”תכלס”. המדרש על הפסוק צועד בכיוון אחר:
אם בחקתי תלכו, יכול אלו המצוות, תלמוד לומר: ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, הרי מצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה (תורת כהנים)
הניסיון הראשון לייחס למשפט זה את עשיית המצוות נדחה, כיוון שהמשך הפסוק וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ כבר עוסק בקיום המצוות, ולא ייתכן שהפסוק חוזר פעמים על אותה המשמעות. לכן, נאלץ המדרש לייחס למשפט הראשון הבנה חדשה לגמרי. לא על עצם קיום החובות מדובר כאן, אלא על אופן הקיום. כיצד אדם ניגש לנושא. האם מתוך ”מצוות אנשים מלומדה”, בלי חשק, כמי שכפאו שד, רק בגלל שחייבים, או שמא אדם מגיע מלא אנרגיה, צועד לקראת המשימה במלוא המרץ ומוכן להשקיע את כל אונו. מדרש זה מלמד אותנו ללכת לפי האפשרות השנייה. בעצם, זו אחת מן הדרכים שבהן ”התורה נקנית”. אין השגה, אין לימוד, אין הבנה מעמיקה, אין הפנמה ללא עמל ויגיעה, ללא השקעת מאמץ, ללא ”יזע ודמעות”. זה פשוט לא הולך. במאמר על פרשת בלק ”הכושי )לא) עשה את שלו”, תשע”א, דנו במשמעות החיובית הניתנת ביהדות לעָמָל. ציטטנו שם את התפילה הנאמרת בכל סיום מסכת:
הם [“יושבי קרנות”] עמלים ואינם מקבלים שכר, אנו [יושבי בית המדרש] עמלים ומקבלים שכר.
הסברנו, שהיהדות מייחסת חשיבות, לא רק לתוצאה אלא גם להשקעה ולעמל, אפילו אם לא הניבה תוצאות. במאמר זה נוסיף על דברים אלו נדבך נוסף ונאמר, שאין אפשרות להגיע לשמירת ועשיית המצוות, המוזכרת בסוף הפסוק, ללא העמל והיגיעה לפניהם. כדי לשמור את כל המכלול הגדול והעצום של החובות המוטלות על האדם, הריהו חייב ”להזיע”, חייב ”להשקיע”.
היוצא מדברים אלו, שיש שני מרכיבים בעמל ויגיעה. הראשון מלמד אותנו, כי עצם העמל כבר ”מקנה נקודות”, כפי שראינו בתפילה לעיל. אך בנוסף לכך, למדנו מהפסוק שלנו, כי העמל הינו תנאי הכרחי ל”תפעול המערכת”. “השולחן ערוך” שלנו [”ספר החוקים” היהודי], הוא כל כך מורכב, מסובך וקשה, שאין ברירה אלא ”לשבת”, ”להפעיל את הראש” לילות כימים, למשך תקופה ארוכה.
אך ניתן להוסיף מרכיב שלישי כמתואר בספרו של הרב דסלר (חי לפני כשמונים שנה) “מכתב מאליהו” , חלק ג’ עמוד 13:
… ככל שהיגיעה מתגברת, הולכת גם האהבה וגוברת. רואים אנו כי אדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו, נקשר אליו עד שמתחיל לאהוב אותו. הסיבה לכך היא, כי על ידי שהשקיע בו את כוחותיו, הוא רואה בו חלק מעצמו – חלק מה”אני” שלו – ולכן הוא מקושר אליו. כדי שהעץ שלו יראה נאה, הוא מרבה לטפחו ולייפותו. יסוד זה מבואר בדברי חז”ל (בבא מציעא, דף ל”ח, עמוד ב’): “אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו”. ובאר שם רש”י: חביבה עליו ע”י שעמל בו וכו”. הרי מפורש כן, שעל ידי העמל הדבר מתחבב על האדם. ומוסיף שם עוד הרב דסלר: אם בדבר גשמי כך, בדבר רוחני על אחת כמה וכמה. ככל שהאדם עמל יותר לזכות במעלה רוחנית, הוא דבק יותר במעלה זאת, עד שהופכת להיות קניין בנפשו.
לאור דברים אלו, “המפץ הגדול” של העמל: הנושא עליו האדם עָמָל, הופך להיות חלק ממנו. הוא פשוט ”מתאהב” בנושא, עד שהופך להיות חלק מאישיותו. קשה מאוד לראות את התוצאה המיוחלת בתחילת הדרך. לכל אדם יש יצרים הדוחפים אותו לפסיביות, לאי עשייה, לעצלנות [בעיקר בעזרת מכשיר הטלוויזיה אשר ”מחנך” אותנו לפסיביות], המונעים ממנו להשקיע ולעמול קשה. אך אם האדם ”לא נכנע”, לוקח את עצמו בידיים: לומד, משקיע, עָמֵל, ”הופך בה, וחוזר והופך בה”, הרי שבסופו של תהליך ארוך ומייגע זה, זוכה ורואה בתוצאות מרשימות. הוא ”מחובר” לנושא, הוא ”נושם וחי” את הנושא, ופשוט מרגיש ”הרגשה של שמחה עילאית”.
מהו המסר?
נשתדל לחנך את ילדינו [לפני כן, את עצמנו] לעשות כל דבר ”ברצינות”. ב”עולם הרוחני”, השקעה, עמל ולימוד מאסיבי, מניבים פירות עסיסיים למדי. מעבר לעיסוק בלימוד המקנה זכויות, אנו בעצם לומדים מה עלינו לעשות, ולבסוף גם אוהבים את ה”חומר”.
rafi.zeberger@gmail.com
