הרב משה הרנוי
ראש כולל לשעבר בדטריוט (תש”ס – תשס”א)


בפרשת כי תשא נקרא על חטא העגל ושבירת הלוחות על ידי משה רבינו. הרב יוסף דב סולובייצ’יק מקשה קושיה חזקה ומתרץ תירוץ נפלא הנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

כאשר משה רבינו יורד מהר סיני ורואה את העגל כתוב בתורה “וישלך מידו את הלוחות”, אך לפני המסורת אנו לא קוראים “מידו” אלא “מידיו”. המדרש מסביר כי ברגע שהלוחות ראו את העגל, אותיות התורה חזרו לשמים ומשה נשאר עומד עם שני לוחות אבנים כבדים בידו. בתחילה הוא ניסה לעצור את נפילת הלוחות על ידי שהעביר ביד אחת לשתי ידיים, אך הלוחות היו כבדות, נפלו והתרסקו.
לאחר שמשה התפלל בעד עם ישראל והקב”ה מחל להם על החטא הנורא, נצטווה משה להכין לוחות שניים ולהביא אותם איתו במעלה הר סיני לשמים. והנה מספר לנו הכתוב “ויקח בידו שני אבנים” שואל הרב, איך יתכן שבירידה הקודמת מההר הלוחות הריקים היו כבדים למשה ואילו במעלה ההר הוא לוקח בלי בעיות לוחות ריקים (התורה תכתב רק בהמשך, כשיגיע לראש ההר) בידו האחת?

והשיב כי בירידה מן ההר, משה רבינו נופל למטה בעקבות החטא של עם ישראל וקשה לו לעצור את הנפילה וגם להחזיק את הלוחות. אך לאחר שהקב”ה סלח לעם ישראל על החטא, משה רבינו עולה במעלה ההר בשמחה עצומה, וכח התשובה דוחף אותו למעלה בזריזות ובאושר וכך הוא לוקח בידו האחת שני לוחות אבנים ריקים.

פעמים רבות אנו מרגישים את חדוות כוח התשובה. אדם מרגיש כי הוא זקוק לדיאטה, ומצליח כמה ימים לעמוד ביעד שקבע לעצמו. שמחתו, על כך שהצליח במשימתו נותנת לו כוחות להמשיך קדימה. וכך הדבר גם בחינוך. חווית הצלחה שאנו מעבירים את המתחנך, נותנת לו כוחות להמשיך ולעמוד במשימות וביעדים הבאים.

כך הוא הדבר גם בהתקדמות הרוחנית. כל משימה רוחנית שלקחנו על עצמנו ועמדנו בה נותנת לנו שמחה ותעצומות וכמו משה רבינו , אנו יכולים לעלות במעלה ההר בקלילות רבה.

לתגובות: harnoy0@walla.co.il