בין אדם לבוראו- חיבור טבעי וחיבור אנושי
רב בנימין קראוס, בעבר ראש כולל פרת’,
לאחר הדרמה הגדולה שבפרשת שלח – חטא המרגלים המסתיימת בפרשת המעפילים ובסופם- ” וירד העמלקי והכנעני … ויכום ויכתום עד חרמה” (במדבר יד, מה), מביאה התורה מספר פרשיות העוסקות במצוות שונות שלכאורה אינן קשורות קשר ישיר לחטא המרגלים, ופרשנים רבים מנסים להסביר את מיקום פרשיות אלו כאן.
הפרשה הראשונה בסדרת פרשיות אלו דנה במצוות הבאת מנחה ונסכים כאשר אדם מקריב עולה או נדר או נדבה. התורה מצווה את האדם המביא קרבן להביא עמו גם מנחה ונסכים ועל ידי כך הקרבן יוכל להתקבל- “ריח ניחוח לה'”.
הספורנו מעיר בהתייחסו למצווה זו, שאנחנו מוצאים הדרגה בחיוב להוסיף מנחה ונסכים. עד חטא העגל, מביא הספורנו, לא היה צורך כלל במנחה ונסכים, והקרבנות התקבלו והיו לריח ניחוח, אצל הבל, אברהם, ובקרבנות שהקריבו נערי בני ישראל בהר סיני ללא מנחה ונסכים. לאחר חטא העגל, אנחנו מוצאים שהתורה מחייבת מנחה ונסכים, אך רק בקרבן התמיד- קרבן הציבור. רק לאחר חטא המרגלים- בפרשה שלנו- התורה מצווה שגם קרבנות היחיד, על מנת שיהיו לריח ניחוח, מצריכים לצרף אליהם מנחה ונסכים.
הספורנו מציג את ההדרגה כעובדה ואינו מבאר מה עומד מאחורי הדרגה זו. ואם כן, אנחנו נשארים עם השאלה, מדוע אירועים אלו- חטא העגל וחטא המרגלים, גורררים איתם שינויים אלו?
נוכל להבין זאת אם נשים לב להבדלים בין קרבן למנחה ונסכים. הקרבן הוא דבר טבעי- אנחנו לוקחים בהמה כפי שהיא, בתנאי שהיא אינה בעלת מום ואינה טרפה, דהיינו לא עברה שינוי ממצבה הטבעי ומקריבים אותה לשם ה’. לעומת זאת, המנחה והנסכים הם שניהם מוצרים “מתועשים” של האדם, של היצירה האנושית. בשניהם האדם לוקח את המוצר הטבעי- חיטה וענבים ומעביר אותם תהליך שמשנה אותם למוצר שונה לגמרי. בחיטה האדם טוחן אותו ועל ידי לישה ואפיה יוצר מוצר אחר- הלחם, כפי שניכר גם מהברכה שלו ששונה מהברכה על המוצר המקורי. מ”פרי האדמה” על החיטה המקורית הוא יוצר סוג מאכל שקובע ברכה מיוחדת לה “המוציא לחם מן הארץ”. כמו כן ביין – המוצר המקורי, הענבים, עוברים תהליך אנושי של סחיטה ותסיסה ובסופו של דבר הופכים למוצר שונה מהמוצר המקורי- וגם פה בברכה דבר זה מתבטא בשינוי מ”בורא פרי העץ” ל”בורא פרי הגפן”.
שני מאכלים אלו גם מייצגים שני סוגי מאכל שהאדם יוצר- מצד אחד לחם שמהווה מוצר בסיסי, הדרוש לאדם ביום יום- “לחם לבב אנוש יסעד” (תהלים קד, טו) ומצד שני יין המסמל את המותרות ואת יצירת השמחה- ההתרחבות מעבר למינימום הנדרש- “ויין ישמח לבב אנוש” (שם).
הקרבן מטרתו, כפי שמבאר הרמב”ן בתחילת ספר ויקרא, ליצור התקרבות בין האדם המביאו לבין בוראו. הקרבן הוא האמצעי שניתן לאדם כדי שדרך הבאתו הוא יוכל לאמץ את כוחות נפשו, ולהובילם לחיבור חזק יותר ואמיתי יותר עם הקב”ה. על מנת שהתועלת מהבאת הקרבן תהיה שלמה, צריך שתהיה הלימה בין מצב נפשו של האדם המביא את הקרבן לבין מה שהוא מביא כקרבן.
הטבעיות הקיימת בבהמה המובאת כקרבן, מתאימה לנקודות הטבעיות שיש באדם בחיבורו עם הקב”ה, וכל עוד החיבור של האדם היה נתון במצב טבעי הרי שניתן היה להסתפק בהבאת בהמה בלבד, ולא רק זו, אלא שהדרישה היא שבהמה זו תהיה במצבה הטבעי ביותר במלוא חיוניותה- ללא מום ולא במצב של התקרבות למוות, דהיינו טרפה. כאשר מפאת סיבוכים ונפילות, נוצר מצב שבו החיבור הטבעי איבד מריכוזו וכוחו, כאשר הטבעיות כבר אינה במלוא טהרתה, האדם צריך להוסיף לקרבן מרכיבים שיבטאו את התוספת הזו.
בחטא העגל, החיבור הטבעי של הציבור- של עם ישראל נפגם, בכך שעם ישראל ביקש ליצור חיבור לא טבעי לקב”ה. יצירת העגל, שלא היווה אליל בפני עצמו, אלא אמצעי דרכו עם ישראל ביקש לעבוד את הקב”ה- “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” (שמות לב, ד), פגע בחיבור הטבעי לקב”ה של עם ישראל כציבור, מאחר וביקש מנהיגות רוחנית לציבור הנובעת מיצירה אנושית. הפגיעה הזו בטבעיות החיבור, גרר אחריו צורך לבטא זאת בפעולת ההתקרבות- מיצוי החיבור דרך הבאת הקרבן, בהוספת המימד האנושי והמלאכותי- דרישה להבאת מנחה ונסכים עם קרבן התמיד.
חטא המרגלים לא היה חטא בפן הציבורי של החיבור לקב”ה. אם חטא העגל פנה למישור התיאולוגי והאמוני בחיפוש אמצעי לעבוד דרכו את הקב”ה, ובקשת מנהיגות למימדים הרוחניים הציבוריים, חטא המרגלים נבע מחששות ופחדים אישיים, ופנה גם לחרדות של האדם הפרטי- “למה ה’ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז”(במדבר יד, ג). בחטא המרגלים גם הגורמים המנהיגותיים אינם מקשה אחת- אם בחטא העגל אפילו אהרן נתפס כחלק מהמהלך שקרה, בחטא המרגלים האינדיבידואל מצא את מקומו בכל אחד מצידי המתרס- יהושע וכלב לא היו שותפים במהלך- והעונש על החטא היה גם במישור האישי של מוציאי דבת הארץ רעה, שרק הם מתו במגפה. הביטוי “חטא המרגלים” גם הוא מבטא את הפן האישי של החוטאים והחטא.
כאשר החיבור לקב”ה האישי של האנשים נפגם, כאשר הם מאבדים את האמונה ש”אם חפץ בנו ה’ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו”(במדבר יד, ח), כשהכוח האנושי והיכולת האנושית לנצח את האויב מהווה שיקול כנגד האמונה בחיבור המיוחד של עם ישראל לקב”ה שהובאה לידי ביטוי בהבטחה שיירשו את ארץ ישראל, משמעותו היא שהחיבור הטבעי אינו שלם, ושהמימד האנושי והמלאכותי חדר גם באמונה של היחידים.
פגימה זו גוררת את הצורך בהוספת הפן האנושי של ההתחברות לקב”ה, וזו על ידי הוספת המנחה והנסכים- פרי היצירה האנושית, על גבי הקרבן הטבעי, בבקשתו של האדם להתחבר ולהתחבר לקב”ה.
