מסופר על רב [זהו שמו] שנקלע למקום שחון [ללא גשמים…]. הרב גזר תענית במטרה לשנות את הגזירה, אך ללא הועיל. ירד אחד המתפללים לפני התיבה [התפלל כחזן בתפילה] ואמר משיב הרוח – ומיד נשב הרוח, אמר מוריד הגשם – ומייד ירד גשם. שאל אותו רב, מה הם מעשיך הטובים? השיב לו: אני מלמד תינוקות, גם עניים וגם עשירים. ילד, שהוריו אינם מסוגלים לשלם – אני מלמדו בחינם. בנוסף, יש לי ”מחילות של דגים”, שכל תינוק שאינו רוצה ללמוד, אני משחק איתו [עם הדגים] עד שיחזור לו החשק ללמוד”. (מתוך תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ”ד, עמוד א’)

ננסה לעסוק הפעם במורה. נתחקה אחר תפקידו של “מלמד תינוקות” אשר משקיע מרץ ומאמץ כדי ללמד את ילדינו תורה ודרך ארץ. מורה זה ככל הנראה “מלא זכויות כרימון”, כפי שבא לידי ביטוי בסיפור לעיל. ננסה לבחון על מי חלה חובה זו, מי יכול ”לקחת אחריות” ולעסוק במקצוע כל כך חשוב. נצטט שני פסוקים מתוך הפרשה אותה נקרא בעז”ה בשבת הקרובה.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. (במדבר, פרק ג’, פסוקים א’-ב’)

פסוקים אלו מעוררים בנו תמיהה מסוימת. הפתיח בפסוק הראשון מקדים ומספר לנו, כי תיכף ומייד נקרא על ”ממשיכי דרכם” של משה ואהרן. הפסוק השני מספר לנו מי הם ילדיו של אהרן, וכאן התורה עוצרת. מדוע התורה אינה מתארת את ילדיו של משה?

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדו. שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, וסמיך ליה: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, לומר לך, אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמם.

(מסכת סנהדרין, דף י”ט, עמוד ב’)

המאמר התלמודי מלמד אותנו ”פרק בחינוך”. כאשר אנו שולחים את ילדינו לבית הספר, אנו ”משליכים יהבינו” ומטילים אחריות לא קטנה על המורים של ילדינו. דורשים חינוך טוב, למידה טובה ויעילה, תרבות וחינוך לשעות הפנאי ועוד ועוד ועוד. בעצם תפקיד נכבד שלנו, אנו מעבירים לצוות ההוראה והחינוך. אך דא עקא, אם העברנו את ”שרביט החובות החינוכיות” הרי שגם את ה”גזר” יש להעביר להם. ה”מאמר החזק” לעיל: כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדו טוען, כי למורים יש בעצם חלק ב..הורות שלנו! הם כאילו ילדו את ילדינו, ולכן יש להם חלק נכבד מזכויות הגידול של ילדינו. בכך מסביר המדרש את התעלמות התורה מתיאור ממשיכי דרכם של משה. זרעו של אהרן, התלמידים הטובים והמסורים “בכיתתו” של משה, הם הם ממשיכי דרכו.

בעל התורה תמימה [חכם אשר חי לפני כמאה שנה], בפירושו על הפסוקים לעיל, מביא מקורות נוספים לרעיון זה:

ונראה שהוא על דעת לשון הכתוב בפרשת בראשית (ד’, כ’-כ”א), וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב., שפירושו, הוא המציא עניין ישיבת האהלים ומקנה, הוא המציא חכמת הנגינה בכלי זמר, מבואר מזה, שמי שממציא איזה דבר חכמה וידיעה נקרא אב לה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן, ולכן כל תלמיד המקבל מרבו, חכמה וידיעה שבלעדיו הייתה חסרה לו, נקרא הרב בשם אב, שהוא המציא לתלמיד, והתלמיד בשם בן .

הפסוקים מתוך פרשת בראשית המתארים את בני עָדָה: יָבָל ממציא “תורת אוהלים ומקנה”, ואחיו יובל, ממציא ”חכמת הנגינה” מכונים אבא של הדבר אותו הם המציאו. וממשיך בעל התורה תמימה: הגדרה של אב גוררת בהכרח, קיום ילדים. ולכן, כל מי שלמד ממנו את ”התורה”, הריהו בבחינת בנו. המדרש מביא פסוקים נוספים להוכחת הרעיון:

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים ו’, ז’) מפי השמועה למדו: אלו תלמידיך, וכן באלישע הוא אומר (מלכים ב’, ב’, ג’): וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה’ לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ, וכי בני הנביאים היו, והלוא תלמידים היו, אלא, מכאן לתלמידים שקרויים בנים. (סִפְרִי)

מניין הגיעו חז”ל לתובנות מרחיקות לכת כאלו? כיצד ניתן לומר שהמורה או הרב של התלמיד, הוא בעצם כמו הורה שלו?

נצטט מתוך תשובה של הרב הלל מרצבך באתר כיפה, אשר מתייחס לשאלה זו:

ונראה שהכוונה היא, שכשיהודי מלמד תורה יהודי אחר, הוא משפיע עליו שפע רוחני, ומעניק לו התגדלות רוחנית.
בר זה מהווה העצמה ובנייה של התלמיד שנחשבת בעלת ערך כאילו הוליד אותו לעולם. שהרי מטרת בואנו לעולם היא לקיים את דבר ה´, ודרך לימוד התורה אנו עושים את רצון ה´, ולכן זה נחשב כאילו שהולידו.
אולי ניתן להוסיף, שהמלמד את יהודי תורה, מולידו לחיי העולם הבא, שבכך גורם לו שיזכה לשכר בעולם הבא, וזו ממש כמו לידה.

מהו המסר ?

1. יש לכבד ולהוקיר מאוד את המורים של ילדינו. במיוחד בדור שלנו, בו כל תלמיד מקבל עם כניסתו לבית הספר את ”אגרת זכויות הילד”. אגרת זו מעלה את רמת הביטחון של הילד, ומורידה במקביל את זו של מורו. אנו נדרשים על אחת כמה וכמה להכיר טובה גדולה ל”מוציאים לפועל” את המחויבות שלנו כלפי ילדינו.

2. לא לשכוח שמצוות ”ושננתם לבניך” בראש ובראשונה מופנית כלפי ההורים. כל הורה, עד כמה שידו משגת, [ועד כמה שילדיו “מקנים לו את הזכות”], ישתדל בעצמו ”להרביץ תורה ודרך ארץ” לכל ילדיו, ויראה בכך ברכה גדולה.

3. כל הורה אשר מסוגל ללמד גם אחרים, אל יבוש ואל יכלם, לקחת מידי פעם מספר ילדים [אפשר גם חברים של ילדיו], וללמדם נושא כל שהוא, אשר יתרום וירומם אותם. בכך גם מראה ההורה דוגמא לילדיו, עד כמה הלימוד והקניית ערכים חשובה בעיניו, מֶסֶר אשר יחלחל ויחדור ללבותם של הילדים.

אזור קבצים מצורפים