עם ישראל יחדיו – משכן לשכינה
פרשת במדבר
הרב איתן כהן
ראש כולל לשעבר (פרת’, תשס”ז – תשס”ח)
כיום מחנך ומוהל


עם ישראל חונה במדבר לשבטיו “איש באותות לבית אבותיו יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו”. החניה המסודרת סביב המשכן אינה סתם חניה, אלא היא חניה מסודרת לכל שבט בפני עצמו, כל אחד ובית אבותיו. כל אחד והזהות המשפחתית האישית שלו – לכל שבט דגל וצבעו כצבע אבן החושן שלו: “דגל מחנה יהודה”, “דגל מחנה ראובן” וכן הלאה. אך לא רק הזהות האישית המשפחתית משחקת תפקיד, “באותותלבית אבותיו” – דורשים חז”ל באותות שמסר להם יעקב אביהם, בשעה שהעלו את עצמותיו ממצרים, בניו, אבות השבטים השונים נשאו את מיטתו על פי הוראותיו: יהודה ממזרח ואיתו יששכר וזבולון, ראובן מדרום ואיתו שמעון וגד, וכן הלאה לשאר השבטים.

יעקב אביהם נתן לכל אחד את המיקום והתפקיד שלו על פי האופי המיוחד שלו וההתאמה שלו למיקום סביב מיטתו, מיטתו של יעקב אבינו היא מרכבה לשכינה וכל אחד מהבנים יש לו תפקיד בנשיאת המרכבה הנמצאת באמצע. גם במדבר הם חונים מנגד סביב למשכן אוהל מועד, למשכן השכינה ששורה בישראל. כל שבט ודגלו, כל שבט וייחודו, וכל שבט שותף עם שאר השבטים להשראת השכינה בישראל, לעמוד מנגד בצד שלו על מנת להשכין שכינה בארמונותינו. כך עולים השבטים ממצרים למקום הקודש – לארץ ישראל, בפעם השנייה באותה הצורה כמו בפעם הראשונה שעלו ממצרים לארץ ישראל עם מיטתו של יעקב אבינו.

משהגיעו לארץ ישראל המשכן קיבל את מקומו, וכל שבט קיבל את מקומו, ונראה כאילו התפקיד של השותפות סביב המשכן והמזבח נגמר. אך לאמיתו של דבר כל שבט יש לו את תפקידו, כל שבט יש לו את ייחוסו למשכן ולמקדש במקומו, כל שבט נותן מעריו ללווים – השבטים באזור ירושלים לכהנים, השבטים הדרומיים לקהת, הצפוניים לגרשון ומעבר הירדן ובקצה הצפון למררי. עדיין הייחוס הוא למקום השכינה המרכזית, זו גם הסיבה לאיסור הבמות ולחשש של שבטי ישראל מהמזבח של שנים וחצי השבטים בסוף ספר יהושע. אך מהו באמת התפקיד של כל שבט סביב המשכן, אין זה ברור אפילו במדבר, קל וחומר בארץ ישראל.
אולם בשעה שאנו עולים לרגל, אז פתאום הכל משתנה – שוב שותפות מלאה בין כל שבטי ישראל: “ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו” – עיר “שעושה את כל ישראל חברים“. אם בשאר ימות השנה אנו מתייחסים למעמדות רוחניים שונים – תלמידי החכמים, “החברים” נאמנים על הטהרות והמעשרות ושאר עם הארץ שאינו נאמן, שזהו לאמיתו של דבר המושג “חברים”, הרי שבירושלים בשעת העליה לרגל של כל שבטי ישראל, כולם נחשבים כ”חברים”. אנו זקוקים לכולם שם ומייחסים דרגת נאמנות גבוהה אפילו בטהרות שאנו יודעים שבאמת אין עמי הארץ מבינים בהלכותיהם כראוי. רק יחדיו אנו זוכים להשראת שכינה. בלי ‘יחד כל ישראל’ לא תהיה זו מציאות שלמה.
ומה יהיה על מה ששגינו ועמי הארץ טימאו במקדש? “שעירי החטאת של המועדות מכפרים על טומאת מקדש וקודשיו”. לכפר על המקדש אפשר, לוותר על יהודי אין שום דרך. לא נאמר ליהודי תהיה רחוק ממקום הקודש, אמנם הוא לא יבוא ברגל גסה למקום הקודש, אך מה שלא ידע שגגה היא – ומתכפרת.

ירושלים שממנה תצא תורה לכל ישראל, מוכרחת להיות קודש, ומוכרחת להיות מקום משותף לכל ישראל יחדיו – “ירושלים לא נתחלקה לשבטים”, ומטרתה שותפות של כולנו בא-לקי יעקב, שלא ירגיש אף יהודי חלילה ש-“אין לך חלק בא-לקי יעקב איש לאוהליך ישראל”.

שליחי תורה מציון משקיעים מזמנם וממרצם להפיץ את תורת ציון בכל אוהלי ישראל בתפוצות העולם, להפוך את כל ישראל מזוהים עם החברות של העליה לרגל כל ימות השנה, ולזכות את בני ציון הנפוצים בגלויות השונות לרצות לעלות לארצם ולעלות לרגל. לפני יום ירושלים המאחד והמוביל אותנו צעד גדול נוסף באור הגאולה העולה וזורח, אני מוצא לנכון לברך אתכם שתחברו יחדיו את “כל ישראל חברים”, ללמדם תורה ולהובילם לציון בקומה זקופה.

אני מוצא לנכון לברך בעלון זה את מיקי לנגנטל, שליח תורה מציון  בפרת’ אוסטרליה בשנת תשס”ח, בברכת מזל טוב בבואו בברית הנישואין עם מלכי לבית בראון ביום ירושלים הקרוב, יהי רצון שיזכו להקים בית נאמן בישראל, ולהמשיך להפיץ את אורו של עולם עוד ועוד בקרב ישראל.

לתגובות: eitancahn@gmail.com