גדעון ויצמן

הרב גדעון ויצמן
ראש כולל לשעבר בקנזס סיטי (תשנ”ז – תשנ”ט)

 

 
ספר ויקרא מסיים במילים “אלה המצוות אשר צוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני” (ויקרא כ”ז, ל”ד) וספר דברים פותח במילים “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה” (דברים א’, א’). ביניהם נמצא ספר במדבר שמתחיל בהר סיני ומסיים כשבני ישראל בערבות מואב, התחנה האחרונה במדבר לפני כניסתם לארץ ישראל.

בזמן הזה עם ישראל הצליחו להשתנות ולהתבגר מקומץ עבדים שלא בטוחים בעצמם ובעתידם לעם חזק המוכן להיכנס לארץ ולכבשו. בעצם, ספר במדבר הוא תיאור של המסע ללאומיות ולמלכות. הספר משלב בצורה מרתקת מצוות וציווים ביחד עם סיפורים המתארים את המורכבות של בניית עם. לא הכל הולך בצורה ישירה קדימה, יש מתנגדים למשה ולהנהגתו, יש שמנסים למשוך את העם אחורה אפילו חזרה למצרים ויש צורך להכיל את שולי החברה, כנזיר וכסוטה.

הספר נקרא ”תורת הפיקודים“, ואולי טמון בשם זה סוד בניית עם מוצלח. סיבה אחת לשם ”תורת הפיקודים“ דווקא בלשון רבים היא כיון שבפרשה שלנו יש שתי ספירות שונות, בפעם הראשונה ספרו את העם “מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל” (במדבר א’, ג’). אחרי שסיימו לספור כך את כל השבטים והגיעו למספר החיילים חזרו וספרו שבט לוי – “אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל” (במדבר א’, מ”ט) אלא “פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם” (במדבר ג’, ט”ו). הדבר הזה מציב בעיה טכנית בספירה, הרי גבר בן עשרים בא להתפקד לבד, לא כן התינוקים מבני חודש. “אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא – היאך אני נכנס לבתי כלם ולתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם? אמר לו הקדוש ברוך הוא – עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל” (רש”י, במדבר ג’, ט”ז). האם ספירה הניסית הזאת הכרחית? למה לא ספרו גם את הלויים מגיל עשרים ומגיל שנכנסים לעבוד המשכן, מגיל שלושים, במקביל לבני ישראל?

הרב קוק כותב (למהלך האידיאות בישראל, חלק מהספר אורות) שעם בנוי על שני עקרונות שהוא מכנה אותם האידיאה הלאומית והאידיאה האלוקית. הראשון כולל את כל הנתונים החשובים לעם כדי לשרוד – כלכלה, חקלאות, משפט ומשטר, צבא וכו’. היכולת לחיות הכרחי כדי להיות עם, כי עם כל הרצון הטוב, בלי היכולת להגן על תושביו העם יקרוס. אולי הדוגמא הטובה לזה בימינו היא הבודהיסטים בטיבט, שיש להם אידיאליים ופילוסופיות מתוחכמות ועמוקות ובכל זאת לא הצליחו לשרוד נגד המתקפה של הסינים והם היום בגלות בהודו.

אבל ה-‘איך לחיות‘ איננו מספיק כדי להיות עם, צריך גם לדעת למה לחיות – מה הסיבה שלמענה אנחנו רוצים לשרוד? מה התרומה שלנו לעולם? מה הרוח של העם? בלי סיבה לחיות גם הצבא החזק ביותר יתמוטט, והדוגמא הקלאסית היא האימפריה הרומית שקרסה לא בגלל אי היכולת להלחם אלא בגלל אי הרצון להמשיך להילחם.

אצל עם ישראל הסיבה לחיות היא אידיאה האלוקית, הצורך להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לפרסם את שם ה’ בעולם. העם מסמל את האידיאה הלאומית, לכן הם נספרו מגיל עשרים שיכלו לצאת לצבא ולהגן על האידיאה האלוקית. אבל הלויים והכהנים הם נציגי האידיאה האלוקית ועצם קיומם בתוך העם מקשר את כל השבטים לאביהם שבשמים ולהזכיר להם למה צריך לצאת לצבא. לכן הם נספרו מגיל אפס, מבן שלושים יום, “שאז יצאו מכלל נפל” (רש”י, במדבר ג’, ט”ו).

מבנה המחנה עצמו מבליט את חשיבות כל אידיאה וכל חלק מהעם. השבטים חנו מסביב בסדר מסוים ומדוייק לפי תפקידיהם, אבל מרכז המחנה הוא הלויים והמשכן, שבאו למקם את חשיבות הצורך לחיות ולהיות מרכז חיי המחנה.

לפעמים היה מתח בין שני חלקי העם, ההכרזה של קורח “כולם קדושים ובתוכם ה'” (במדבר ט”ז, ג’) היא קריאה לבטל את ההבדלים, דבר שנראה על פניו כרעיון חיובי, אבל אם כולם יהיו חיילים אז מי יפתח את הקשר עם ה’ ואם כולם ילמדו אז מי ילחם? אמנם באמת כולם קדושים, אבל עדיין יש תפקידים שונים. אהרון מצטער כשהוא רואה את הנשיאים מביאים קרבנות עד שה’ מרגיע אותו שרק הוא ושבטו ידליקו את הנרות במשכן. הנשיאים היו שייכים לאידיאה הלאומית אבל נטלו חלק גם במשכן, בתחום אחריותו של אהרון. מה המקום של כל צד, מה התפקידו?

הדיון הזה הוא הכרחי כחלק מבנין העם. בלי כל אחד מהצדדים אין עם – בלי היכולת להלחם עם ישראל יעלם מהר מאד, אבל בלי הרוח, בלי הקשר עם ה’, הוא ישאר צבא חזק חיצונית אבל חלש מבפנים.

והדיון הזה ממשיך עד היום, והתעורר בצורה חזקה לאחרונה שוב במדינת ישראל. יש פלגים שמזלזלים בחשיבות של לימוד תורה ופלג שאינו מיחס חשיבות להגנה הפיזית על העם והארץ. הציבור שלנו מנסה לשלב בין שניהם, למצוא את המקום והתפקיד של כל אידיאה – את חשיבות התורה והאלוקיות מצד אחד וחשיבות הצבא והצד הלאומי של עם ישראל בארצו מצד שני.

כשנלמד את שילוב הזה נצליח לנסוע מהר סיני לערבות מואב ולהכנס לארץ בצורה מושלמת.