אלישע וילמרסדורף

אלישע וילמרסדורף
שליח תורה מציון לשעבר ביוהנסבורג (תשנ”ט)

 

במידה שאדם מודד בה מודדין לו

בפרשת נשא כתובה פרשת “סוטה” אשר מתארת מציאות עגומה בה בעל מקנא לאשתו והיא נחשדת בעיניו על בגידה (יש כמה פרטי דינים ותנאים לקיום דיני סוטה, אבל אין זה עיקר הנושא)
הוא מביא אותה אל המקדש ובסופו של דבר היא צריכה לשתות מים שאמורים לגלות אם היא אכן עשתה את המעשה עליו היא נחשדת.

המשנה במסכת סוטה (פרק א’ משניות ז’ – ט’) מלמדת אותנו עקרון יסודי וחשוב בהנהגת ה’ המתבטא בדין הסוטה:
“במידה שאדם מודד, בה מודדין לו. היא (הסוטה) קישטה את עצמה לעבירה, והמקום ניוולה; היא גילתה עצמה, והמקום גילה עליה. הירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן; לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן. ושאר כל הגוף, לא פלט.
שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום התנאה בשיערו, לפיכך נתלה בשיערו …
וכן לעניין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר “ותתצב אחותו, מרחוק . . .” (שמות ב,ד); לפיכך נתעכבו לה ישראל במדבר שבעת ימים, שנאמר “והעם לא נסע, עד האסף מרים” (במדבר יב,טו).
יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר “ויעל יוסף, לקבור את אביו” (בראשית נ,ז); מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה.
משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר “וייקח משה את עצמות יוסף” (שמות יג,יט); מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר “ויקבור אותו בגיא… ” (דברים לד,ו)”

הגמרא במסכת סוטה מרחיבה בעניין זה[1], ואחד המקורות המעניינים בעיני בהקשר זה הם דברי ר’ חמא ברבי חנינא (דף י”ב ע”א) על מעשה יהודה ותמר:
בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו.
בהכר בישר: הכר נא הכתנת בנך היא
בהכר בישרוהו: הכר נא למי החותמת והפתילים וגו’.

כלומר, שלא רק הגמול והעונש עצמם הם מידה כנגד מידה אלא אפילו ביטוי שנאמר לאדם בא לרמוז לו על מה שחטא בו, כך שההנהגה הזאת היא גם חינוכית ומזמינה את האדם לתיקון ולתשובה אם רק ישכיל להתבונן במאורעות הפוקדים אותו.

על המשנה במסכת אבות פרק ב’, ו’ – “אַף הוּא (הלל) רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ): עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן” כתב הרמב”ם בפירוש המשניות:

“רצה לומר שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך – עתיד ליהרג. הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר: עונותיו ילכדונו את הרשע וגו’ ואומר: בור כרה ויחפרהו, ואמרו חכמים :במידה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתויות שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו. וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו”

הרמב”ם מציין שהעונש הבא על החוטא מהדבר הרע שעשה יבוא מאותו דבר רע עצמו שאותו עשה וכנגד זה הטובה תבוא לו מהדבר הטוב שעשה.

מן המידה הזאת התפעל יתרו כאשר בא אל משה והכריז (שמות יח’ י”א) – ” עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם”, וכמו שפירש רש”י – במים דימו לאבדם והם נאבדו במים.
“אשר זדו” – רבותינו דרשוהו (סוטה יא)… בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו.

כי אכן, מידה זאת ממחישה את מידת הדין של הקב”ה ואת הנהגתו באופן מחושב ומוכיחה שאין כאן מקריות בלבד.

בעל “ספר החנוך” במצווה קע”א בפרשת תזריע (הנהגת המצרע וכל מטמאי אדם בפריעה ופרימה) מפרש את העניין הזה לא כגמול נקודתי או “סגירת חשבון” של הקב”ה עם האדם, אלא כהנהגה אלוקית “טבעית” הנגזרת מהתנהגותו של האדם:
“משרשי המצוה. שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסבת החטא ירחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין, טז ב) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, ובין אדם לחברו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו.
וכלל גדול בכל הדברים במדה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח ב). ופרוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל השם יתברך בדגמת גמול בני אדם, שכל אחד ישלם את חברו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה, ולא כן הענין אצל השם ברוך הוא חלילה. כי אין עם השם ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו ולא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד). ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם) אצלו ברוך הוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הכונה לומר כי לפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך, יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו הענין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו, בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך.[2]

[1] את הרעיון הזה של – “במידה שאדם מודד, בה מודדין לו”, אנו מוצאים במקומות נוספים בחז”ל וספר מנורת המאור כלל א חלק א’ מרחיב ומביא את דברי חז”ל בעניין זה.
[2] ראוי לעיין גם בהמשך דבריו שם