מאת: אלישע וילמרסדורף
שליח לשעבר ביוהנסבורג (תשנ”ט)
כיום אחראי משרד בחברת “הראל מטבחים” בע”מ ובעל עסק למתנות יודאיקה – “מתניה”


בנות צלפחד מתייצבות וטוענות שלפי הדין הידוע להן הן לא יקבלו נחלה וכך יצא שלא תהיה נחלה הקרויה על שם אביהם – צלפחד. כשנדייק, נראה שזאת לא טענה על העדר זכות לירושה כשעצמה – טענה של קיפוח זכויות ממוניות או אי שוויון מגדרי וגם לא על העדר הזכות לקבל חלק בארץ ישראל שהן מחבבות (כדברי המדרש). הטענה היא על כך ששם אביהן לא יהיה נקרא על נחלה ובכך יאבד זכרו, כדברי הכתוב: “למה יגרע שם־אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה־לנו אחזה בתוך אחי אבינו” (במדבר כז ד). כלומר, במצב שלא תינתן להן נחלה יאבד זכרו של אביהן בתוך השבט ולא תהיה לו הנצחה.

הנצחת שם המת וזכרו בא לידי ביטוי בצורה הכי ממשית בבניו הנושאים את שמו וכשזה לא קורה בצורה הטבעית התורה דואגת לתת לכך פתרון, כמו שאנו מוצאים בדין ייבום: “כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל” (דברים כ”ה ה-ו).

מצאנו שה’ הקפיד מאד על העקרון הזה עוד לפני שניתנה התורה, במקרה של אונן (בנו השני של יהודה) כמו שכתוב: “וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. וירע בעיני ה’ אשר עשה וימת גם אתו” (בראשית לח ח-ט).

את הרעיון של הנצחת זכרון המת גם על נחלתו אנו מוצאים בצורה ברורה במגילת רות.

לאחר שבועז מבין את הצורך לגאול את רות, הוא פונה אל הגואל הקרוב ואומר לו: “ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתה להקים שם המת על נחלתו” (רות ד’ ה’).

הנצי”ב בפירושו על הספרי (ח”ב עמ’ ריד) מסביר את החשיבות של שמירה על נחלת האבות:

דצער גדול הוא כשרואים נחלת אבותיו נתונות לזר, ונאסף שם האב מן הנחלה. והלא נבות היזרעאלי נתן נפשו על זה. וכשיש בן אין לבנות עגמת נפש בזה שנוטל הכול, אדרבה, הבן הוא עיקר בית אביהם. אבל כשאין לו בן והנה זרים אוכלים אותה, העגמת נפש גדולה מאוד, וזהו הרחמנות (שמרחם הקב”ה על הבנות) ונרמז זה בדבריהן ‘למה יגרע שם אבינו’ – הזכירו שמו וזכרו לעגמת נפש, דלא נזכר שם אביהם על נחלתו.

אכן אובדן זכר הנפטר יש בה הרבה עגמת נפש לו ולמשפחתו. זהו צורך נפשי חזק של האדם שיישאר לו זכר אחריו, אם זה בצאצאים ואם לא אז לפחות במשהו שינציח את שמו – נחלה הקרויה על שמו או לפחות איזו מצבה (אנדרטה). כך גם מצאנו למשל אצל אבשלום, בנו של דוד המלך: “ואבשלם לקח ויצב־לו בחייו את־מצבת אשר בעמק־המלך כי אמר אין־לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על־שמו ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה” (שמואל ב, יח יח).

בין אלה שנגזר עליהם שיאבד זכרם לאחר מותם יש את חשוכי הילדים ואת הגרים שעזבו את משפחתם בנכר ובאו לחסות תחת כנפי השכינה, ולהם מבטיח הנביא ישעיהו: “ואל־יאמר בן־הנכר הנלוה אל־ה’ לאמר הבדל יבדילני ה’ מעל עמו ואל־יאמר הסריס הן אני עץ יבש: כי־כה אמר ה’ לסריסים אשר ישמרו את־שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן־לו אשר לא יכרת” (ישעיהו נו ג-ה).

לתגובות: matanya.judaica@gmail.com‏