[אי] חשיבות הקדימות  

מסופר בגמרא (מסכת סנהדרין, דף ק”ב עמוד א’) על דו שיח מרתק בין מלך ישראל הראשון, ירבעם בן נבט לבין הקדוש ברוך הוא. ירבעם – האיש אשר “חטא והחטיא את ישראל”, המהווה אב טיפוס של אדם ומלך רשע, אשר לא מסתפק בעבודה זרה שלו עצמו, אלא דואג כל הזמן להסית ולהדיח את נתיניו כדי “לשתפם עמו בחגיגה”.

…אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו, מי בראש ? – בן ישי בראש – אי הכי לא בעינא. (שם)

הגמרא מתארת את ההצעה המפתה אשר קיבל ירבעם מבורא עולם. כביכול תופס אותו הבורא בבגדיו, ומציע לו לחזור בו מדרכו הנלוזה, ובכך בעצם להיות ”חברותא” של דוד מלך ישראל (בן ישי) והבורא – בכבודו ובעצמו, בתוככי גן עדן.  מה יכול להיות יותר “מפתה” מכך? מי עוד זכה בחיו להבטחה מפליגה כזו? ואכן נראה שירבעם מתרצה לקבלה.  אך יש בידו שאלה אחת קטנה: באותו טיול מובטח בגן עדן, אשר דוד המלך וירבעם יטיילו יד ביד, מיהו זה אשר ילך בראש החבורה? מי יזכה ב”כבוד”  ויוביל את “החבורה”? כאשר שמע ירבעם את תשובת הבורא, כי דוד המלך ילך בראש, ”נפלו פניו” של ירבעם, והחליט… לסרב להצעה. עד כמה חשוב היה הכבוד לירבעם עד כדי שהיה מוכן לוותר על תענוג כה גדול!

ננסה ללמוד מתוך פרשתנו, האם קדימות אכן מהווה ייחוס וחשיבות, או שמא אין לכך משמעות גדולה כל כך. כאשר הבורא מתגלה למשה במעמד הסנה ”אשר איננו אכל”, ”מציג” הבורא את עצמו למשה, במילים הבאות:

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹקִים:                                              (שמות פרק ג’ פסוק ו’)

לכאורה מתוך פסוק זה, נראה שאברהם חשוב יותר מיצחק, אשר הוא חשוב יותר מיעקב, לפי סדר קדימותם בפסוק. אם נתקדם ספר אחד, ונגיע לסוף ספר ויקרא נופתע לקרוא את הפסוק הבא:

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: (פרק כ”ו פסוק מ”ב)

סדר כתיבת האבות בדיוק הפוך מהסדר אשר הופיע בפסוק הקודם. המדרש לומד מהשוואת שני פסוקים אלו עיקרון חשוב ומכונן:

מגיד ששלשתן שקולין כאחד.     (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס’ דפסחא פרשה א ד”ה ויאמר יי’ )

ניתן להבין מדרש זה בשני כיוונים.  האחד: עקב ”חוסר העקביות”, המקרא מלמד אותנו שבאמת אף אחד מהאבות אינו ”עולה” על האחרים – כולם שווים ושקולים זה לזה. אך ניתן ללמוד מן המדרש, עיקרון בסיסי אחר: לא הסדר הוא הקובע, לא האדם הנמנה ראשון באמת ”שווה” יותר מכולם, וכן לא להיפך, האדם הנמנה אחרון אינו ה”פחות שבחבורה” אלא, באמת, אין משמעות לסדר. אין משמעות לקדימויות, והדבר אינו אלא אקראי בעלמא.
נתאר דוגמאות נוספות המובאות במדרש, לפסוקים אשר לכאורה סותרים זה את זה, ובעצם מלמדות אותנו ”שקילות” בין שני מקורות:

  מה המסר

אצל לא מעט אנשים כנראה מסתתר ”ירבעם קטן” המנסה למשך אותם קדימה לקדמת החבורה. כהורים, אנו נתקלים לא אחת בשאלה   המחייבת אותנו להכריע את מי מילדינו “לשים בראש”. את מי להקדים לאחרים ומי יישאר בסופו של דבר בסוף.  הפנמת המסר המובע לעיל, הקובע שאין משמעות לסדר, תגרום לנו להתנהג באותה הדרך. פעם נקדים את האחד, ופעם אחרת את השני. בכך נלמד את ילדינו [וגם את עצמנו] לא ”לקפוץ לראש” [בניגוד להמן, אשר עליו נאמר “הדיוט קופץ בראש” (מסכת מגילה דף י”ב, עמוד ב’)].