עמיחי שטרן
ראש כולל לשעבר בוושינגטון (תשע”ג-תשע”ד)
פסח – חג הגאולה:
גאולת הכלל הישראלי וגאולת העולם כולו
האם פסח הינו חג הגאולה מצד עצמו או שמא הוא חג רק בשל הקרבה הרעיונית והכרונולוגית לחג השבועות – חג מתן תורה?
במילים אחרות, האם גאולת האדם מעבדות לחרות הנה סיבה מספקת לחגיגה, או שמא המטרה היא לעבוד את ה’ דרך הופעת התורה והמצוות, ואם כן, אזי פסח כביטוי לשחרור הנפשי והגופני מנגיסת מצרים הינו אמצעי בלבד להגיע ליעד של חג השבועות?
לכאורה ציון היותנו בני חורין במובן השלם של המילה היה צריך להיות נחגג דווקא בחג השבועות, חג מתן תורה, שהרי החופש האמתי הוא העיסוק בתורה. וכדברי המשנה באבות: ” אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” [1]. אם כן, פסח הנו סך הכל נקודת ציון נחמדה בדרך למטרה עצמה, הלא היא חגיגת מתן תורה.
ואם נכונים דברינו ועיקר השמחה הנה בשבועות, הרי משל למה הדבר הדבר דומה? משל למשפחה החוגגת יום הולדת לבנה בגיל חמש וחצי. האם לא נרים גבה? והלא יום הולדת יחגגו בגיל שש. אז ישנה סיבה למסיבה?!
והשאלה מתחדדת מול פסוקי התורה בפרשת בא אשר קוראים לחודש ניסן “ראשון הוא לכם לחודשי השנה” [2] לפי שאלתנו, האם לא נכון היה לקרוא בשם זה לחודש סיוון, בו התגלתה הסיבה בשלה יצאנו ממצרים ואף הצידוק לכלל בריאת העולם? כדברי הגמרא בשבת “ויתייצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם” [3]. דהיינו, בסיוון ניתנה משמעות לבריאת העולם וממילא נכון לכאורה למנות את חודשי השנה מהעת הזו?!
המהר”ל מפראג בחיבורו המופלא בורות ה’, מייחד פרק לשאלה זו. המהר”ל מתחיל בהסבר על היחס בין קדושת הזמנים שהם הופעה וקביעה רוחנית לבין הצדדים הגשמיים שבמציאות. לדברי המהר”ל ישנה התאמה מוחלטת בין עונת השנה וההופעה הטבעית שבה, לעיקרון אותו מבטא החג שחל באותה חל עונה.
מפסוקי התורה ניתן ללמוד בפרוש על הקשר בין הרגלים להופעות הטבעיות – חקלאיות. ובלשון קודשו של המהר”ל: “אלו שלוש הרגלים מצאנו קבעה התורה זמנם בתבואת הארץ”. ובלשון התורה בפרשת משפטים[4]: “שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.
פסח מבטא את היווצרות עם ישראל. את הצמיחה המחודשת של העם מתוך החורף הקשה של מצרים. עמ”י מגיח ומתנוצץ מתוך החורף החשוך והקשה של שיעבוד מצרים, כמו הניצנים הפורחים במטעים ובשדות לאחר סערות וגשמים. לידת עם המחודשת הנה באביב דווקא. לא בכדי למדו חכמים מהפסוק: “את חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם” את מצוות עיבור החודש. זוהי לדבריהם השמירה המתבקשת מהפסוק. משום שענינו של הפסח והופעתו השלימה יכולה לחול רק בעת הפריחה שבטבע כפי שהסברנו.
חג השבועות, לפי המהר”ל, הוא שיא הבריאה ושיא השנה. שיא הבריאה שכן בו ישראל מקבלים את התורה. אותה תורה שכאמור בשביל קבלתה על ידי עמ”י נברא העולם. וכדברי הגמרא בריש מסכת ע”ז [5]: “אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ‘ויהי ערב ויהי בקר יום הששי’? מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו”. ומסביר רש”י במקום שלכאורה האות ה’ בפסוק “יום השישי” יתרה ויכל להכתב יום שישי, אלא שזהו הסברו של רשב”ל – שהעולם מתקיים בתנאי שישראל יקבלו את התורה בשבועות (שךפי דעת חלק מהחכמים חל בה’ סיון). ובלשון המהר”ל: “כי תכלית שלמות העולם בתורה, ואם אין תורה אין כאן שלימות.
ואכן לאחר התבוננות בדברי המהר”ל עד כאן, יכולנו בהחלט לחזק את שאלת היסוד שהעלינו והיא שלכאורה שבועות גדול ומכובד מפסח כי בו ניתנה תורה שהיא התכלית לכל. ואם כן, מחודש סיון היה עלינו להתחיל במניין חודשי השנה?!
אלא שיש להבין שלגבי התאריך בו יחולו סוכות ופסח לימדה אותנו התורה תאריכים מדויקים. לגבי פסח נאמר [6]: “בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לה’. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לה’ שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ”. ולקביעת מועד חג הסוכות קבעה שם התורה: “בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לה'”. ואילו לגבי שבועות לא נאמר תאריך מדוייק אלא תלה הכתוב את קביעת התאריך בו יחול חג מתן תורה בחג הפסח: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה’. וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֹׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם”.
מכאן למד המהר”ל ,שעל אף קדושתו העליונה של חג השבועות, בו בחסדי ה’ זכינו לקבל חמדה גנוזה מסיני, אילולי הפסח בו התהוותה האומה הישראלית, לא היה מקום לחג השבועות.
[1] מסכת אבות ,פרק ו’ משנה ב’.[2] שמות יב,א’.
[3] תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א
[4] שמות כג’ , יד’- טז’.
[5] גמרא ע”ז. דף ג.
[6] ויקרא כג, ה-ו.
