כרמי רונן
שליח בדייטון (תשס”ה-תשס”ו)
כיום מנהל אולפני גיור באור עציון
גם כשטוב לך על הלב
של יעקב לאחר שעלה לארץ. את המשפט שלו היה תולה יעקב בבתי כנסת, מרכזים קהילתיים ובתי ספר. "גם אם טוב לך על הלב, זכור את השואה. יעקב." המשפט היה ממוסגר בתמונה עם אותיות בפונט "חיים" – במתכונת הודעת אבל. יעקב הוציא שני ספרים, בהם אף עדויות של ניצולים תושבי נהריה. בסגנון הכתיבה הבלתי שגרתי שלו, יעקב כתב כאחרון "הטוקבקיסטים" זועם, צועק , שורט – מנסה להעביר את המסר שלו, כאילו הוא הניצול האחרון. לשם משפחתם, וינברגר, הוסיפו יעקב ואשתו את השם – "השישה", לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה. יעקב הלך לעולמו בגיל 87, לפני חודש ימים ונקבר בהלוויה מצומצמת בבית הקברות שבעיר.
שבועיים לאחר פטירתו של יעקב נפטר בארה"ב, באותו גיל, חתן פרס נובל לשלום, הסופר אלי ויזל. גם הוא, כמו יעקב, הגיע ממשפחה שומרת מצוות מסיגט, טרנסילבניה, דוברי הונגרית. גם הוא, כמו יעקב, עבר את מסע הייסורים האיום, שבמהלכו נלקחה ממנו כל משפחתו. אלי ויזל התבלט ביכולתו הספרותית, אך שנים לא כתב דבר על זכרון השואה "אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה" היה אומר. לאחר שנים החל לכתוב את זיכרונותיו. מתוך 50 הספרים אותם כתב אלי ויזל ארבע ספרים עסקו בשואה הפרטית שלו. בסגנונו המיוחד הצליח אלי ויזל להנגיש את זכר השואה למיליוני אמריקאים ואירופאים.
יהושע ופנחס
פרשת פנחס עוסקת בשני מנהיגים – פנחס ויהושע. יהושע הוא המנהיג שמקבל את אורו ממשה. "פני משה כחמה ויהושע כלבנה". המנהיג המשמש את משה ומוכשר לאורך תקופה ארוכה לקבל את ההנהגה. המנהיג שידאג להמשכיות וליציבות של העם הזה. שינהל משברים, ו"יסבל כל אחד ואחד (מהעם) לפי דעתו" (ילקוט שמעוני). יהושע המנהיג שעד עתה "לא ימיש מתוך האוהל", ולכן שמנהיגים כמו אלדד ומידד מתנבאים במחנה בניגוד להיררכיה המקובלת הוא מבקש ממשה "אדני משה כלאם". אצל יהושע הישיבה באוהל והיציבות הם הדרך.
ולעומתו פנחס, האיש שכאשר "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א) ו"אין ישיבה בכל מקום כי אם קללה"(ספרי) – פנחס הוא המנהיג ש"מנער" את העם – שכשכולם יושבים ושותקים, הוא צועק, קם ועושה מעשה. מעשה שיש בו צד של קנאות, של חריגה מה"מקובל" בחברה. מעשה שלא שומר על הסטטוס קוו, וגורם לחוסר יציבות ואיזון בשגרת החיים של העם.
ההתמודדות עם התבוללות ליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות. מעשה זמרי, נשיא בית אב לשמעוני, היה חציה של קו אדום. כשקם מנהיג ולעיני כולם נותן לגיטימציה למעשה הנורא, רק פנחס היה יכול לעצור את זה. אם כל הכבוד למילים היפות, ולהכלה ולרצון לא לערער את העולם הקיים, מישהו צרך לקום ולעשות מעשה. המנהיגות של פנחס, במעשה שליחות, היתה מתאימה לאותו הרגע, וגם אז רק לאחר שהקב"ה נותן לו את "בריתי שלום".
שמחה ואדישות
אלי ויזל ויעקב וינברגר השישה הם שני ניצולי השואה שנולדו באותה שנה במרחק לא גדול זה מזה. שניהם ניצולי שואה שעשו את אותו מסע ייסורים לרמפה של אושוויץ, ובצעדות המוות. שניהם הקדישו את חייהם לזיכרון השואה – ככל יכולתם. האחד פנחס – בוטה, חד, צורם. השני יהושע – קרוב למנהיגי העולם והדתות השונות, סופר בחסד וחתן פרס נובל לשלום. האחד צועק ודורש כשגם שטוב לנו על הלב נזכור את השואה. והשני ביקש מהעולם לפחות לא להשאר אדיש:
