הרב אפרים בק
ראש כולל לשעבר בקרקאס (תש”ס – תשס”א)
כיום מנהל השלוחה של המכינה הקד”צ ‘מיתרים-לכיש’ בבית גוברין
אחרי היציאה הגדולה ממצרים שהתרחשה בחג ראשון של פסח אנחנו מגיעים בשביעי של פסח אל ים סוף, ועומדים חסרי אונים יחד עם בני ישראל בין הים ובין צבאו של פרעה מלך מצרים. הדרמה מתוארת בפסוקים, וחז”ל משלימים את התמונה בתיאור האמירות והתחושות של בני ישראל. אחד המדרשים המפורסמים מציג את התפלגות בני ישראל לכיתות שונות
“ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים, נאמר להם: “התיצבו וראו את ישועת ה’ “, זו שאמרה נשוב למצרים, נאמר להם: “כי אשר ראיתם את מצרים”, זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן, נאמר להם: “ה’ ילחם לכם”, זו שאמרה נצווח כנגדן, נאמר להם: “ואתם תחרישון”.”
(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פרשה ה)
המדרש מציג מצב קשה שבו נמצאים בני ישראל ולכאורה היה צפוי שהקב”ה יביא את בני ישראל אל הים ומייד יבקע אותו עבורם ויחלץ אותם ממצב המצוקה. מדוע הוביל הקב”ה את בני ישראל במהלך שהכניס אותם לקושי והתמודדות, למצב שהוביל אותם להציע לחזור למצרים ואפילו להצעה של ליפול לים?
בעולם החינוך מקובל להציג מספר גישות חינוכיות. אחת הגשות המרכזיות היא לגדל את הילד לתוך מערכת של חוקים, נורמות התנהגות, כללים ותפקידים. כדי להיות מבוגר טוב על הילד להכיר את כל מערכת ההתנהגות וללמוד ליישם אותה. גישה אחרת היא כזו שמגדלת את הילד לחשוב ולהתמודד בעצמו עם אתגרים ומצבים. הילד גדל להיות מבוגר שמנוסה בהתלבטויות והתמודדויות ובקבלת החלטות.
אם נקרא את סיפור קריעת ים סוף בראייה חינוכית נוכל לומר שהקב”ה נוקט בגישה חינוכית של התמודדות וקבלת החלטות כלפי בני ישראל. במקום להקל עליהם ולהעביר אותם את ים סוף ללא עצירה ומצוקה, מביא אותם הקב”ה למצב של התמודדות עם קושי שממנו הם צריכים ללמוד כיצד להתמודד וכיצד לקבל החלטה.
המדרש לוקח את דברי משה בפסוקים כתגובות לדרכי ההתמודדות השונות שעולות בקרב בני ישראל. בתגובותיו מלמד משה את בני ישראל שדרכי ההתמודדות שלהם אינן נכונות (אפילו דרך ה-‘צווחה כנגדן’=תפילה, אינה מתאימה כאן!) וכך מלמד אותם להתמודד עם עיתות משבר גם בעתיד.
מדרש אחר מספר לנו על השיעור שלמדו בני ישראל על הים:
“ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה”. ר’ מאיר אומרו בלשון אחד, ור’ יהודה אומרו בלשון אחד. ר’ מאיר אומר כשעמדו ישראל, דהיינו השבטים, על הים, זה אומר אני אהא יורד תחילה לים, וזה אומר אני אהא יורד תחילה לים, מתוך שהיו עומדין וצוהבין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחילה … לפיכך זכה בנימין לשרות שכינה בחלקו …
ר’ יהודה אומר: כשהיו שבטים עומדין על הים זה אומר אני לא ארד תחילה לים, וזה אומר אני לא ארד תחילה לים, מתוך שעומדים ונוטלים עצה קפץ נחשון בן עמינדב ואחריו שבט יהודה וירד תחילה”
(שכל טוב (בובר) שמות פרק יד סימן כב)
לא ניכנס לעומק המחלוקת בין ר’ מאיר ור’ יהודה אלא נתמקד דווקא בנקודת ההסכמה שלהם. שניהם סוברים שדרך ההתמודדות הנכונה היא עשיית מעשה. שבט בנימין מכאן ונחשון ושבט יהודה מכאן מייצגים את התגובה הנכונה למצב המצוקה של בני ישראל, התגובה שאכן מביאה לידי פיתרון והצלה, מעשה שמביא לבקיעת ים סוף.
וכך כפי שחג ראשון היה חג של חינוך כך גם חג שני מקבל משמעות חינוכית.
לתגובות: efraimback@gmail.com
